שאלה >
בזמן שהותי בישיבה, אני משתדל לשבת וללמוד בהתמדה, השבועות בהן אני יושב ולומד, נוטעות בי את התחושה שאני הולך ומשתנה, ונהפך להיות בחור מתמיד וירא שמיים, אבל בכל פעם שאני חוזר לביתי תקווה זו מתנפצת לנגד עיני. במשך שבת שלמה אני מתקשה לפתוח ספר או ללמוד לימוד אחר כלשהו. מציאות זו גורמת לי לחשוב שכל תחושותי במהלך השבועות בישיבה הן תחושות שווא, ולמעשה במבחן האמיתי אני נכשל פעם אחר פעם, ואולי יש כאן אפילו סוג של צביעות. אודה לרב אם יוכל להסביר לי יותר על תחושותי.
תשובה > ראשית כל אפתח ואומר ששמחתי שמחה גדולה לגלות שבזמן שהותך בישיבה אתה חש שהנך מתפתח ועולה מעלה מעלה, אני פותח דווקא בכך, משני טעמים, האחד שגם עניין זה אינו מובן מאליו, ורבים רבים מחבריך, אינם חשים גם בזמן שהותם בישיבה התפתחות זו, ועל כן רק מטעם זה בלבד עליך להודות לבורא עולם ששפר עליך מזלך.
אך ישנו עניין עקרוני נוסף, שברצוני להדגיש לפני שאענה על שאלתך, פעמים רבות אנו עומדים בפני מציאות מורכבת שיש בה גם מן האור אך גם מן החושך, ההחלטה כיצד להגדיר מציאות זו נתונה אך ורק בידיו של האדם.
כאשר נציג מציאות מעין זו לקבוצת אנשים, נבחין בשתי צורות התייחסות שונות בתכלית: יהיו כאלה שיגדירו שיש כאן מציאות חשוכה, עם מספר נקודות אור.
אך מאידך גיסא יהיו כאלה שיאמרו שהמציאות מלאה אור, אך עדיין שולטות בה מספר נקודות חושך. איזו מהן צודקת? האמת היא ששתיהן צודקות, אך הדרך שבה כל קבוצה הגדירה את המציאות (טרמינולוגיה) יש בה כח גדול גם בפתרון הבעיה, מי שיתמקד בעיקר בחושך יבוא לכלל ייאוש ושיתוק ונקודות החושך לא יתוקנו כלל. אולם מי שיראה את העיקר באור ימשיך בעוז ושמחה ולא יתעצל לטפל גם באותם נקודות חשובות. הסתכלות זו נכונה בכל שטחי החיים, עלינו להודות שבכל אשר נפנה אנו מתמודדים עם מציאויות מעין אלו כגון: הישיבה שלי טובה או חסרה, המשפחה שלי, החברים שלי, העבודה שלי, המדינה שלי, העולם שלי, וכן הלאה בכל תחומי החיים.
יתירה מזאת לעיתים האדם נמצא במציאות שעיקר עניינה הוא חושך, וגם אז, מחויב האדם, לא להתעלם מן נקודות האור הקיימות במצבו.
ישנה הלכה שמדגישה עניין זה. אדם שנפטר לו אב עשיר מאוד והוריש לו ירושה גדולה, מחויב לברך גם שהחיינו, פרט לברכת דיין האמת על האבל על מותו של אביו. הלכה זו קובעת כי לא ניתן להתעלם מכך שבמיתת אביו נגרמה לילד רווחה כלכלית, ועל כן מחויב הוא לא להתעלם מכך ולברך גם ברכת שהחיינו. הלכה זו ממחישה את הצורך לבודד את ההרגשות המנוגדות.
אני פותח דווקא בעניין זה משום שלדעתי בכך טמון גם זרע הפיתרון.
מתוך שאלתך ניכר שאתה חש שהתנהגותך בבית מעידה על "צביעות", כהגדרתך, גם ביחס ללימודיך בישיבה. אינני חושב כך, המציאות המורכבת אותה אתה מתאר היא טבעית מאוד, ואמנם מחד יש לחשוב על דרכים לשיפור גם בזמן שהנך בבית, אך מאידך עליך לראות את התפתחותך בישיבה בעין טובה, ואם תאמין בכוחותיך מובטחני שתראה את הפירות בכל תחומי החיים.
