כמה ימים לפני חג הפסח הבית היה הפוך כולו בניקיונות. ואותי, הבן הקטן, שלחו החוצה כדי שלא אנסה לעזור. להסתובב בחוץ ברובע היהודי זה תמיד מעניין, בכל רגע פוגשים קבוצת תיירים אחרת או תימהוני מהכותל שבפיו איזו אמרת שפר על החיים ועל עצמו. במרכז הרובע פגשתי שכן לבוש בבגדי עבודה בידו האחת דלי צבע ובשנייה דלי מים. ' מה אתה עושה עכשיו?' הוא שואל 'שום דבר מיוחד ' עניתי. 'מצוין בוא איתי יש לי מצווה בשבילך'.
בדרך מצאנו עוד חבר שהוצא מהבית כדי שלא יפריע ושמנו פעמינו אל עבר בית הכנסת למקובלים 'בית אל' שבמרכז הרובע. עלינו במדרגות ודפקנו על דלת קטנה מברזל. קולות עלו מבפנים. כמה שניות ופתח לנו את הדלת אחד הקבצנים המוכרים מהרובע, קשיש חביב שפשט יד בסביבת הכותל. מבפנים עלתה צחנה עזה של עובש והקבצן המופתע שאל לרצוננו. עזרא אמר לו שכדאי שילך לסיבוב ברובע ובינתיים הוא רוצה לנקות קצת את החדר שלו. הקבצן יצא לסיבוב איסוף ואנחנו התחלנו להוציא את הכול החוצה. בפנים היו עשרות שקיות מלאות במטבעות ובשטרות ערמות ערמות כמו האוצרות בסרטים רק הכול במטבעות של 10 אגורות וחצאי שקלים. במרכז החדר נחה ערמת מזרונים וריח טחב נוראי של מקום שהחלון בו לא נפתח חודשים ארוכים.
הוצאנו הכול החוצה ובמאמץ הצלחנו לפתוח את החלון ואויר נקי פרץ פנימה. הקירות השחורים מטחב קורצפו וקיבלו מנת צבע ראויה והרצפה נשטפה בגלון אקונומיקה. החבר נשלח למכולת להמיר כמה משקיות המטבעות לשטרות. הבגדים קופלו והונחו בצורה מסודרת והמזרונים הבלויים נזרקו ונשארו רק אלו שהיו במצב סביר.
הרגשתי שעשינו משהו טוב, עשינו חסד גדול עם אדם מסכן. הקבצן חזר ואני חיכיתי לראות את פניו בחדר המצוחצח שעשינו לו. הקבצן נכנס פנימה ופניו החווירו. הוא גמגם 'איפה כל הדברים שלי, למה לקחתם לי אותם'. עזרא התחיל להסביר לו שרק סידרנו אבל הוא לא ממש הבין את זה והלחישות הפכו לצעקות שגנבנו לו ולקחנו לו ושאנחנו אנשים רעים שגונבים ממי שאין לו, ועוד בערב פסח. הוא לא הצליח להבין ש100 מטבעות של 10 אג' הם כמו שטר אחד ושהמזרונים היו במצב נוראי. הצעקות שלו ליווי אותי כשהתרחקתי משם במהירות, מלא מחשבות האם באמת זה היה חסד עם אותו קבצן או שבעצם פגענו בו? מה דעתכם?