פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים: פרשת נדרים, מלחמת מדיין ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן. נתמקד הפעם בעניין הנדרים שממנו אנו לומדים את ערכו של הדיבור. פרשת הנדרים מראה לנו את הדרכתה של התורה הא-לוקית, המחשיבה מאד את כוח הדיבור של אדם מישראל, שכאשר הוא מוציא מפיו שבועה – היא מחייבת אותו.
בנוסף אנו לומדים שאדם יכול לאסור על עצמו חפץ מסוים.
בתלמוד יש הבחנה בין איסור 'חפצא' לאיסור 'גברא'. כאשר האדם נודר הוא אוסר על עצמו את החפץ, וכאשר הוא נשבע הוא מחייב את עצמו לעשות או להימנע מפעולה מסוימת. אין זה רצונו של הקב"ה שהאדם יוסיף על עצמו איסורים, כמובא בתלמוד ירושלמי: "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?" אלא שישנן פעמים שלאדם יש חולשה בתחום מסוים, ומה שהתורה אוסרת בעניין זה לא די לו. במקרה כזה הוא גוזר על עצמו איסור נוסף, על מנת שיבלום אותו וישמש עבורו תריס מפני ההידרדרות.
משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את עניין היתר הנדרים. כאשר אדם נודר או נשבע ואחר כך הוא מתחרט, ניתנת לו האפשרות ללכת אל החכם, שיוכל למצוא פתח להתיר את נדרו. למשל: כאשר מתברר שאילו היה הנודר יודע מראש את המצב שאליו ייקלע – לא היה נודר.
נראה לעניות דעתי, שאולי יש בדיבור אל ראשי המטות גם מסר חינוכי למנהיגי עם ישראל שבכל דור ודור. עליהם להבין שלדיבור יש ערך ומשקל. מנהיג בישראל צריך לדעת שאם הוא מבטיח משהו, עליו לעמוד בדיבורו, ולא כמו ההלצה 'הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים'. דבריו של מנהיג ציבור כל כך נחשבים, עד שנפסק ב'שולחן ערוך', שאם מועצה או ממשלה מתחייבת לאדם מסוים, אין צורך בכתיבת הדברים או בחתימה עליהם, מפני שלעצם הדיבור של איש ציבור יש תוקף.
עוד אומרים חז"ל : 'מלכותא דאמרה עקרנא תורא – עקר תורא'. דהיינו, אף על פי שלעקור הר זו פעולה קשה מאוד, אם מלך אומר שיעשה זאת – הוא יעשה. משום כך אומרת התורה הא-לוקית לראשי המטות: מצד אחד אתם תהיו אחראים לקיום הנדרים של הציבור, אך עם זאת כל מה שאתם עצמכם מבטיחים, אף שלא בלשון נדר, עליכם לקיים. חשוב מאד שהציבור יקבל ויכבד את מנהיגיו, וממילא גם דבריהם יהיו נשמעים. אז גם הנהגת הציבור תהיה נאותה וכל אורח חיי הציבור יתנהל על מי מנוחות, לטובת הכלל כולו.
לשם כך צריכים לדעת מנהיגי הציבור, גם בדורנו, ש'מילה זו מילה' גם לאחר הבחירות, ושעליהם לקיים את כל התחייבויותיהם. מנהיג הרוצה שהציבור ינהג בו כבוד, חייב לעמוד בכל דבריו. מי שמבטיח ואינו מקיים לא רק שאינו מוסיף כבוד לעצמו, אלא שהוא מאבד את מעמדו בעיני הציבור.
יהי רצון שנזכה שמנהיגי הציבור שלנו יכבדו את עצמם ואת הציבור, וכל מה שהם מבטיחים יקיימו על הצד הטוב ביותר