מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר ומלמד את הגמרא במסכת חגיגה [ה,ב], שם מדובר על שלש דמעות שיש כביכול לקב"ה: אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על ביטול תורה. מסבירה הגמרא את עניינה של הדמעה השלישית, שכיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.
לכאורה יכולנו לשאול איך ומדוע הגדירו את הגלות כביטול תורה בעוד שאנו יודעים שבכל הדורות ובכל הגלויות היתה התפתחות עצומה של התורה שבעל פה, ואף היום אנו שומעים על ריבוי תורה בארצות הגולה.
ברם אף על פי כן, כל זה נקרא ביטול תורה מפני שקיום התורה אינו יכול להצטמצם רק ברשות היחיד, אלא צריך להתקיים גם ברשות הרבים, דבר שיכול להיות רק במסגרת הלאומית שהעם מקיים בארצו.
מעתה ברור שכיוון שזכינו לחזור לארצנו ולהקים את מדינתנו עלינו לשמוח בשמחתו של הקב"ה, שכביכול נחסכה ממנו לפחות דמעה אחת.
אכן, אשרינו שזכינו, שיכולים אנו לחזור ולדון בהלכות הכלליות הנוגעות להלכות מדינה בתחומים החברתיים, הכלכליים, המשפטיים, והביטחוניים. ואע"פ שיש ויכוחים, לעיתים קשים, על דמותה וצביונה של המדינה, הרי מצב זה עדיף לעין ערוך מן הישיבה "השלווה" בגולה תחת חסותם של אומות העולם.
כשנתבונן, נגלה את נפלאות ה' עימנו, איך חלים יום העצמאות ויום ירושלים, בימי הספירה -הימים בהם מציינים את האבל על תלמידי רבי עקיבא שבמיתתם הושלם החורבן. ועתה זכינו דווקא בימים אלה לראות אות משמים אשר מבשר ואומר את אשר הובטח: "ושבו בנים לגבולם".
יום העצמאות קבוע בשבוע שמידתו בספירת העומר היא המידה של ה"תפארת". מידה זו נזכרת בתחילת פרק שני של מסכת אבות, הפרק הנלמד בשבת הסמוכה ליום העצמאות: "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, זו שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
רש"י ותוספות במסכת נדרים [דף כב] מפרשים שהכוונה לכך שהדרך הישרה היא זו המקובלת על בורא עולם וגם על הסביבה החברתית.
מסתבר שהדרכה זו שיפה לאדם הפרטי יפה גם לעם כולו, והאידיאל של מדינת ישראל הוא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש , שעניינו לשמור תורה ומצוות ביחד עם סדרי חברה טובים וישרים