ל"ג בעומר מאחורינו, אך עוצמתו של היום ורוחו של רשב"י עדיין מורגשות. נדגיש נקודה יסודית המשתקפת מדמותו של רשב"י.
המדרש (ספרא, בחוקותי א) מביא את מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה בעניין "והשבתי חיה רעה מן הארץ": "ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו". ר' שמעון מנמק את שיטתו בכך, שהשבח הגדול של הקב"ה הוא לא בזמן שאין בארץ מזיקים, אלא דווקא בזמן שיש מזיקים אך בפועל הם אינם מזיקים. ר' יהודה ור' שמעון חולקים במקומות רבים בש"ס, ובחלק גדול ממקומות אלו ניכרת שיטתם השונה, שיסוד אחד לה: ר' יהודה פונה אל הגילוי החיצוני, אל הדבר שהוא בעל ממשות בעולם המציאות, משום כך הוא סובר שהשבתת חיה רעה מן הארץ היא העברת הרע מן העולם. ראייתו של ר' שמעון לעומתו היא ראייה פנימית. לא אכפת לו מהגילוי החיצוני של הדברים אלא מהעומק שלהם. משום כך, לדעתו, החיות הרעות ימשיכו להתקיים לעתיד לבוא, אולם הן כבר לא תהיינה חיות רעות. כיוצא בזה, ר' יהודה סובר שמשביתים חמץ על ידי שריפתו, כי רק באופן זה הוא מסתלק מהעולם, ואילו לפי ר' שמעון, די לבטל חמץ, כי גם אם צורתו החיצונית נראית כשל לחם, הרי במהותו הוא כבר אינו חמץ.
באופן זה מובנת גם המחלוקת המפורסמת בין תנאים אלו בדבר פועלה של רומי. זו המחלוקת שבסופה ר' שמעון נאלץ להיכנס למערה. הרומאים בנו עולם יעיל, מתוקן ויפה. ר' יהודה משבח את הרומאים: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו". לעומתו ר' שמעון אומר: "כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם". וכי רבי יהודה אינו יודע שהרומאים פעלו לצורכי עצמם? ודאי שכן. אלא שראייתו של ר' יהודה ממוקדת במציאות הגלויה. אמנם הרומאים עשו זאת לעצמם, אך בסופו של דבר גם אנו נהנים ממעשיהם. ר' שמעון כאמור מתעניין בפנימיות הדברים, ולכן הוא מגנה את מעשיהם של הרומאים, שעשו הכול לצורכיהם המרושעים.
המדרש (שה"ש רבה) מספר, שכשמגיע לרבי שמעון זוג המעוניין להתגרש משום שאין להם ילדים מזה עשר שנים, הוא שולח אותם להיפרד בסעודה. המדרש מדגיש שהם "הלכו בדרכיו" ועשו סעודה, במהלכה, כטוב לבו ביין, אומר הבעל לאשתו שתיקח לעצמה חפץ טוב שיש בבית. האישה לוקחת את הבעל לבית אביה. הסעודה מגלה את נקודת הקשר הפנימי והעמוק בין בני הזוג. רק אחר כך ר' שמעון מברכם והם נפקדים. כשחושפים את המהות ואת העומק ונותנים דווקא להם משקל, מצליחים לא ללכת אחר החיצוניות המתעתעת, או אז יכולה ברכתו של הצדיק לחול.
את הראייה המיוחדת הזו יונק ר' שמעון ממורו ורבו, ר' עקיבא, שהוא היחיד מבין החכמים, היכול לראות את השועלים מהלכים על חורבות הבית ולמצוא בכך נחמה. מי שממוקד בחיצוניות של הדברים ובנקודה העכשווית בלבד – בוכה, אולם מי שיש לו מבט מעמיק, הרואה את פנימיות הדברים וצופה למרחוק – שוחק.
אין להתפלא אפוא שמי שמעביר לנו את תורת הסוד, שעניינה גילוי הפנימיות, הוא ר' שמעון. בהקדמה לספר הזוהר יש הגדרה מסווגת, מי יכול להיכנס לאידרא [לגורן] ללמוד: רק מי שיכול להפוך חושך לאור וטעם מריר למתוק, רק מי שיש לו ראייה חודרת מציאות וחיצוניות, אכן יכול לעסוק ברזי התורה. אשרי העומדים על סודך