1
שעת בוקר מוקדמת. מהלומות עזות על הדלת. אשתי פותחת את הדלת, עשרות שוטרים מקיפים את הבית שלנו בנוסף לעוד מאות שוטרים שפרוסים מסביב לגבעה. "הבית מיועד להריסה, יש לכם 2 דקות לצאת מהבית", פוקד מפקד הכוח. ההסברים של אשתי על כך שהיא צריכה להספיק להתארגן ולקחת בגדים לבתנו בת התשעה חודשים לא ממש מעניינים אותו.
"תצאו החוצה, ולא – תעצרו".
שוטרים נכנסים הביתה ומתחילים לזרוק החוצה בערימות את הציוד.
תכולת ארון הבגדים נגרפת אל תוך השטיח יחד עם אוכל מהשולחן, מוצרי מזון מוצאים את דרכם אל הפח ומשם החוצה ושאר הרהיטים מושלכים בערבוביה אל האדמה בחוץ.
אנחנו נדחפים למרחק בטוח מהבית על ידי השוטרים "כדי שלא נפריע לכוחות", וקצין המנהל האזרחי נותן פקודה לשופל שמחכה בצד לעלות על הבית.
תוך דקה הבית שלנו – יחד עם הנדנדה של בתנו שבות עמי, מגירה עם בגדים וכמה כסאות שהשוטרים התעצלו להוציא – נדרסים לשבבים מתחת כף השופל שנוסע הלוך וחזור אל מול חיוכיהם של פקחי המנהל האזרחי.
02
ככה התעוררנו ביום רביעי בשבוע שעבר כשמאות שוטרים פשטו על הגבעה ותוך שעה וחצי החריבו את כל הבתים במקום – ביניהם ביתנו ובית הכנסת שבגבעה.
אם חשבתם שבהרס הברוטלי שנערך ללא כל התראה בשעת בוקר מוקדמת יסתפקו במנהל האזרחי, נראה היה כי מי ששלח את כוחות המשטרה למשימת ההרס – דאג לשדר היטב לשוטרים כי תושבי הגבעה הם אנשים שאינם ברי זכויות, וכל כלי שיחליטו להפעיל כנגדם יקבלו על כך גיבוי מלא.
ההבטחה לגיבוי מלא לכל אלימות שתופעל הורגשה היטב בשטח. תושבים רבים חוו את נחת זרועם של השוטרים.
יהוידע סוכי תושב הגבעה, נשוי ואב לילדה, ש"העז" להעיר לאחד השוטרים שהחל להרוס את מחמם המים שמותקן במקלחת בביתם, כי מדובר בכלי יקר מאוד והריסתו תסב להם נזק של אלפי שקלים – מצא את עצמו סופג אגרופים ובעיטות בבטן ובפנים משלושה שוטרים שקפצו עליו כאחוזי אמוק, פניו רוססו בגז והוא נגרר על הרצפה עד שבגדיו נקרעו. "תגיד תודה שאתה לא עצור עכשיו", סינן לעברו מפקד הכוח.
באמת תודה שלציבור הגבעות עדיין מותר לנשום ולחיות כאן, בינתיים לפחות.
כשחשתי למקום יחד עם עוד חבר נוסף על מנת לתעד את האירוע, היכה בי שוטר אחר מאחורה והפיל את המצלמה על הרצפה.
03
לקום בשעת בוקר מוקדמת כשבקושי הספקת לפקוח את העיניים וכבר אתה מוצא את עצמך ללא בית, כשכל חפציך האישיים פזורים על הרצפה זו חוויה קשה. לא מאחל לאף אחד לעבור את החוויה הזאת. אבל כגודל הנסיון ככה גודל הכוחות שהקב"ה שולח לבעל הנסיון להתמודד איתו. ההתיישבות בארץ ישראל הייתה רצופת קשיים לכל אורך הדרך, ואנחנו עומדים פה היום בזכות מסירותם של אלו שהקריבו את עצמם למענה. עלינו מוטל להמשיך את שרשרת הדורות.
כשהשופל והכוחות הסתלקו, אשתי ואני התחלנו לחלץ ציוד מבין ההריסות. הנה הנדנדה של שבות עמי מעוכה מתחת לקיר ההרוס, האמבטיה מרוסקת, הסלקל שבור לחתיכות והתמונות שהיו על הקיר נעלמו ואינם.
שעתיים לאחר מכן התחלנו בבניית הבתים מחדש.
תושבים נסעו לחנות חומרי הבניין עם טנדר ועגלה, כשבמקביל עשרות בני נוער ותושבים מהאזור זורמים לגבעה ומגיעים לתמוך. אחד הביא עוגה, השני עוזר כמה שעות בסידור הציוד ואחר הגיע לעזור בבניית הבתים. כולם באים ואומרים "אנו אתכם. אל תשברו".
וכך התחלנו לעבוד ללא הפסקה כשהסופה שאמורה להתחיל בעוד יום וחצי בלבד עלולה לתפוס אותנו ללא מחסה. ביום חמישי בערב התחיל לטפטף גשם. כיסינו את החפצים שעלולים להתקלקל בגשם ביריעת ניילון והמשכנו לעבוד. באחד הלילות הגיע לעזור יהודי תושב בית שמש עם כלי עבודה. "ראיתי אתכם שם נלחמים על הארץ בקור ובגשם ולא יכולתי להישאר בבית", אמר. "הגעתי לעזור, להתחזק ולקבל כוחות ממסירות הנפש שלכם. הלוואי שהייתי יכול להצטרף אליכם".
04
בשישי לפנות בוקר כשעמדנו לבנות את הגג התחיל מבול. כל אחד מהחבר'ה שם על עצמו דובון או חרמונית והמשכנו לעבוד כדי להספיק לבנות בית אחד מינימלי לפחות לפני השבת. סמוך לשעה 12 בצהריים הבית עמד על תילו. ב"בית" אמנם היו רצפה, קירות וגג, אבל האגמים (באמת אגמים, לא צוחק) שנזלו פנימה אל תוך הבית הזכירו יותר בריכה מאשר בית.
אין זמן לנוח, בעוד 4 שעות תיכנס השבת וצריך לעשות עירוב חדש לגבעה לאחר שהקודם נהרס. לארגן שירותים מאולתרים, למלא דלק בגנרטור, לבשל משהו לשבת ולדאוג למחסה לעדר העיזים. השמש שקעה. אחרי כמעט 60 שעות של עבודה ושעתיים שינה במצטבר, התיישבנו קצת לנוח ולחלץ את העצמות הכואבות והרטובות מהבניה והגשם.
בשבת החורפית שעברה עלינו, היו לא מעט אתגרים וקשיים שעליהם מגיעה הערכה ענקית לאשתי המדהימה שהסכימה לעשות שבת בתנאים כאלו, ומקריבה ביום יום הרבה יותר ממני במהלך החיים בגבעות. בשבת אחרי שנחנו כהוגן נותר לנו זמן לחשוב ולשאול את עצמנו את השאלות שכל קורא ממוצע שואל את עצמו כעת: בשביל מה לי כל הצרות האלה?
זה שווה את זה בכלל?
05
"עזוב, תשאיר את זה לאנשים אחרים", עולה בליבי מחשבה סוררת.
לא היה עדיף לשבת עכשיו בבית ממוזג ונעים? הצלחתי להתנתק לרגע מהמציאות העכשווית, וחשבתי על 2000 השנים האחרונות, בהם יהודים חיו בגלות הנוראה וכספו לארץ הקודש, לחונן את עפרה, לגור בה בתנאים קשים, אפילו לעלות לארץ רק כדי למות ולהיקבר בה.
נזכרתי שוב שאנחנו זוכים להיות חלק ממשהו גדול – תהליך של שיבת ציון.
עם ישראל חוזר לארצו, ארצנו האהובה והיחידה שציפינו לה כל השנים האלה.
לא נוותר עליה כל עוד זה תלוי בנו. גם בחורף ובגשם. זה אמנם קשה אבל זו זכות גדולה, והשמחה על הזכות לקחת חלק מרכזי במשימה החשובה נותנת כוחות להמשיך הלאה.
06
אנחנו צריכים הרבה כוחות, המלחמה מתנהלת במלוא עוזה. כל יום נתפסים מעל 100 דונמים חדשים שעוברים לצד הערבי. כבר אי אפשר לשבת על הגדר ולחכות, אנחנו חייבים להתעורר בהמונינו, ולרדת לשטח או לתמוך במאבק מרחוק. את הכוח והאפשרות ליישב עוד גבעה ועוד גבעה אנחנו מקבלים מעם ישראל שמגיע ותומך פעם אחר פעם, נותן כמה מילים של חיזוק שמחממות את הלב ונותנות כוח להמשיך, ותורם מכספו להמשך הפעילות.
המשימה החשובה של הקמת ישובים חדשים, הייתה אמורה להיות משימה לאומית עם תקציבי עתק ממשלתיים וגופים מסודרים כפי שיש לרשות הפלסטינית. לנו לצערנו אין את זה, יש לנו אתכם – עם ישראל.
בואו, תקפצו לביקור או תנו כמה שקלים ועזרו לנו לשמור על שטחי יהודה ושומרון שיישארו בידיים יהודיות.
מוזמנים ליצור קשר במספר 0587310312