סבתא – הרבנית רחל נריה

רגע לפני שהתיישבתי לכתוב טור על סבתי, הרבנית רחל נריה החלטתי לשתף את המשפחה המורחבת בכתיבה והקלדתי בקבוצת "הבנידודים" של משפחת נריה
איך הייתם מגדירים את סבתא במילה או שתיים?
התשובות שקבלתי היו מדויקות ומרגשות:
"הנני"
"צריך, אז עושים"
"משפחה ובית"
"ניצול זמן"
"הכרת הטוב ויעילות"
"ברוך ה' ובעזרת ה'"
"חסד ממוקד"
"נחת יהודית"
"שמחות בלב שמח"
"חריצות. מסירות. בריאות. עשיה למען הכלל. שליחות."
"ניצול זמן"
כמה קצר, ככה מדוייק.
סבתא הייתה כל זאת, ועוד.
דמות מעוררת השראה, שאם הייתה שומעת זאת, הייתה מממשיכה הלאה מבלי להתעכב על המחמאה.
בסבתא היה שילוב שהופך לנדיר.
היא הייתה כולה למען סבא. עשתה הכל כדי לאפשר לו להתמסר לכל שליחויותיו הציבוריים.
זה המקום שבו המצקצקים יכולים להרים גבה ולהגיד, "מה? ומה עם המימוש שלה?" או "איזה חוסר שיויון".
וזה נכון – וזו טעות ענקית. סבתא באמת הייתה כל כולה בשביל סבא. בלי גרם של נחיתות או התנצלות. שליחותו -שליחותה תורתו – תורתה. שניהם נושאים בעול. כל אחד בדרכו.
לצד זה, לסבתא הייתה שליחות משלה, עמידה משלה, מהפכה משלה. סבתא הייתה פורצת דרך בכל תחום טהרת המשפחה. הייתי ילדה צעירה כשהספר שלה "מול מבוכת המתירנות" יצא לאור. ולא השכלתי להבין איזו תרומה שלא תסולא מפז הייתה לספר. לאפשרות לקבל הדרכה על זוגיות וצניעות, וכמו שאז היא אמרה: "על דברים שבינו לבינה."
הסלוגן בחגיגה המשפחתית לכבוד צאת הספר היה: "מול מבוכת המתירנות של סבתא"
ואכן זה היה מביך. לא הכרתי שום סבתא אחרת שבאה להרצות על בנים ובנות או על התפתחות נשית.
כשהיא באה להיפגש עם בנות כיתתי, הסמקתי. איזה פדיחות, חשבתי לעצמי. היום כשאני חושבת על זה אני מסמיקה מגאווה. וואו. סבתא. איזו אמת הייתה לך. והפצת אותה בכל הכח.
בזכות אריכות הימים שסבתא זכתה לה, היו לי שיחות ארוכות עם סבתא על העיסוק שלי – ליווי ויעוץ מבקשי זוגיות לקשר.
צעדתי אז את צעדיי הראשונים כמטפלת, ותחום היעוץ לקראת חתונה היה בראשית דרכו.
אני זוכרת שסבתא ציינה בפני שהציפייה להתאהבות, והתרבות שמקדשת את ההתאהבות הוא אחד הכשלים שמקשים על היכולת להגיע לקשר.
בדומה לגרסה החרדית, סבתא סברה שהרגש יגיע אחרי החתונה.
חלקתי עליה אז, וגם היום: צריך לדעתי לחוש רגש גם לפני החתונה, אבל אין לי ספק שהיא דייקה מאד בכך שהמודל של ההתאהבות גורם נזק אדיר.
אין ספק שהמוני פגישות מסתיימות בשלבים מאד ראשוניים בגלל ציפיות לא מותאמות וכמיהה שדברים יורגשו כבר בהתחלה.
"תנו לעצמכם את ההזדמנות להכיר. תנו את הזמן לרגש להתפתח", כך אני מדריכה מבקשי זוגיות ומאמינה בליבי שסבתא הייתה מחזקת אותי על כך.
•••
ב"ה זכינו במשפחה לחגוג שמחות – "בלב שמח" כפי שאמרה תמיד.
המשפחתיות והלכידות המשפחתית הייתה עבורה ערך וברגעים של נחת היא הייתה אומרת: "תראו מה התחיל בזוג…".
עד היום, בכל חופה שאני זוכה לקחת חלק, אני מתפללת בליבי שאותו זוג צעיר בחסדי ד' יזכה לשנים רבות וטובות ביחד ויוכל להגיד לעצמו בעתיד: התראו מה התחיל בזוג".