בכל חבורה תמצאו אותו, הסנג׳ר, זה שכולם ישלחו להביא מתנות לחגים ולמורה ולגננת. אצלנו זו אני, ואני שרופה על זה, כל מתנה היא הזדמנות לנחש מה האדם שמולי ישמח לקבל. וזו אף פעם לא תהיה רכישה של משהו עם פירסום כמו ״חדש! סדרת ריחות ונולי פאצ׳ולה, בלי פארבנים, עם עיצוב נהדר!״. זה חייב להיות אישי, מלא מחשבה, להגיע ארוז בקופסא, קשור בסרט סאטן ושזור במילים טובות ופרחים. כי המטרה היא היא לתת באופן שיעביר אהבה, ושהיא תתקבל על הלב בדיוק כשם שניתנה.
לאהוב – איזו מילה יפה. ואיך כתב פעם טשרניחובסקי, במשפט שהלוואי והייתי כותבת לפניו – ״מִי יֵדַע לֵב אִשָּׁה עִבְרִיָּה!״. והעניין באהבה שהיא נשמעת נהדרת, אבל אהבה היא תמיד בשניים, ומה שאנחנו חושבים עליה ומה שאחרים יחשבו, לא בהכרח יהיה אותו הדבר. ההורים שלנו, למשל, אוהבים אותנו מאוד. ועדיין, תמיד אפשר למצוא את הילד הזה שלא מרגיש אהוב, או נאהב. כי יש ילד שצריך חיבוק ויקבל במקום מאה שקל לדרך. ויש אחד שצריך אוטו להערב ובמקום זה יקבל חיבוק. אחד שצריך שיעזבו אותו בשקט אבל חונקים אותו מרוב מילים, וזה שצריך לשתף ואין מי שיקשיב.
באחד המשפטים הכאובים דוד המלך מתאר איך קשה לו, הוא צמא לרגש ולמילים טובות, לנחמה, ואל מול הצמא, אוהביו ורעיו משקים אותו חומץ. אולי הם רוצים לעזור, אולי מבקשים למלא אצלו משהו, אבל במקום להרגיע במילים שהוא צריך לשמוע, במעשים, בניואנסים, הם רק מסלימים את המצב. וזה חריף יותר מלהוסיף שמן למדורה, כי להשקות חומץ לצמא, זה לקחת אדם שצמא מאוד ובמקום מים, הוא יוצא עם התנפצות התקווה. ועדיין, זה לא שאבא ואמא, או האחים והאחיות, או כל דמות אחרת שאצלה אתה מחפש אהבה ורגש, לא אוהבים אותך, אלא שאולי הם אוהבים אותך, רק לא באופן שאתה מבקש להיות נאהב.
בלילי שבת, מיד אחרי שכולם נרדמים, האחיין שלי והגומה השובבה שלו, מתיישבים לידי ומבקשים: ״הדסה, משחק״, ואז ״שוקו״, ואז לרוב תגיע מלחמת כריות ולחילופין – צניחה חופשית מהספה. ועם כמה שהוא צעיר, ככה הוא נבון. כי הוא יודע שאת כל הדברים האלה, הוא יקבל רק ממני. הדודה עם הלב הפריך שהולכת לישון אחרי כולם. וזה כשרון שצריך ללמוד אותו, בעיקר כמבוגר, לזהות מה הצורך שלי ואיפה בדיוק הוא יוכל להתמלא. לשדך בין רצון ומילוי. לצפות לקבל ממי שעומד מולנו רק את מה שהוא יודע לתת. וזהו, זה הסוד, זו התורה כולה. לעשות את המאץ׳ הזה. למצוא את שני הקלפים הנכונים של משחק הזיכרון של הרגש. ללמוד את שיעור חיינו בלקבל או לקחת, אבל לדעת בדיוק מה אפשר לקבל, אצל מי ובדיוק את מה.
תפריט
