הרב חיים שטיינר העיר העתיקה, ירושלים
"זכיתי להיות אחד מתלמידיו של הרב, הוא הכיר אלפי תלמידים. הרב צבי יהודה היה רב בעוצמה חשובה וגדולה, והשפיע על כל ישיבתו ואחר כך התלמידים השפיעו גם הם הלאה והלאה", אומר הרב חיים שטיינר. "אהבתי את הרב אהבת נפש. ולא רק אני".
באיזה תחום הרב השפיע הכי הרבה?
"הרב צבי יהודה היה בנו של הרב הגדול בדורות, לא בדורנו אנו. ידוע שהרב קוק היה גדול בדורות, והרבה דורות לא קם רב כמוהו.
הוא עצמו, הרב צבי יהודה, המשך של אביו. זה כאילו הם איש אחד. הוא העריך את אביו בצורה לא רגילה וממש עשה מעשה נהדר כאשר לקח את כל ספריו של אביו – היה לו פנקס מאד גדול עם כל מיני דברי תורה בכל מיני נושאים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אך לא היו הקשרים בין הדברים, בין קטע לקטע. הרב צבי יהודה עבר על כל הפנקס הענק הזה והוציא ממנו 19 ספרים גדולים בעמל כבד. הוא עבד על כך רבות וסיפר לנו שלפעמים היה מרים קצת את הראש ורואה שמתחיל לעלות עמוד השחר". תרומתו לעם ולמדינה:
"אני לא יודע אם יש רב אחר או אדם אחר שעשה את התרומה הגדולה ביותר של כל ההתיישבות של יהודה, שומרון וחבל עזה. ההתיישבות היא הודות לרב צבי יהודה הכהן קוק. ולמה זה? בשלב הראשון קבוצה של 60 משפחות עלתה באופן בלתי לגאלי, ללא אישור הממשלה, לשטח שליד שכם. לאחר הקמת התנחלות כזו, הם נדרשו לפנות אותה. הרב צבי יהודה, שהיה כבר בן 84, השתתף בדבר הזה, התנגד לפינוי והחזיק את הגדר כשהחל הפינוי. הוא אמר: "אנחנו פה בשם ה'. כל התנ"ך מלא באמירות שהארץ הזו שלנו. כל קטע, כל פינה בארץ ישראל היא של עם ישראל, וזו הצדקתי להחזיק את הגדר ולהתנגד לפינוי". אבל בסוף פינו אותם בכוח. אחר כך עלינו עוד 8 פעמים לאותו מקום. בהמשך הרשויות הבינו שאנו צודקים ואיפשרו את ההתיישבות. זה נעשה כי עם ישראל ראה זקן בן 84 נאחז בגדר ואומר: "זה שלך עם ישראל. אנחנו כולנו לא נזוז מפה". הדבר עשה רושם עצום. התחלנו 60 איש בהתנחלות, אחרי חודשיים עלינו להר 3000 איש. כך היתה תחילת הריבוי של ההתנחלויות".
הרב בעבורך –
"היינו מאד קרובים. ללמוד תורה זה לא לקרוא ספר. האדם שמכיר את התורה מסביר כל מילה וכל הגה, ואנו, כולנו, צריכים להיות אסירי תודה גם לרב קוק וגם לבנו, על ההסברה שלהם. כל שאנו עושים הוא מדין תורה, כי כל פיסת ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל – הוא היה חוזר על כך מאות פעמים, מפרסם מכתבים וכתבים בעניין. הדבר הזה יצר פירות. זה הרשים בעיקר את הנוער, אבל גם את שאר האוכלוסיה, והחדיר בנו ובכולנו את האמונה שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל".
סיפור שהוא פחות מוכר על הרב: "כאשר היינו בהתנחלות עם הרב, הוא נטע בה עץ. לאחר שהיה משא ומתן של פינוי ההתיישבות ולאחר שפינו את ההתיישבות בכוח, אנשים תבעו כפי הרב:
אדם נוטע עץ, בכך הוא מברך את הקב"ה. וכאן חשבו שהרב בירך ברכה לבטלה כי עקרו את העץ. אבל זה לא היה נכון. הוא בכוח התורה, שהיתה כל חייו, חזר ושנה את הנקודה הזו: נכון, פינו את העץ הזה, אבל אחר כך, על גבי העץ הזה – עכשיו מליונים יהודים יושבים ביהודה ושומרון".
אימרה של הרב שהולכת איתך לאורך השנים:
"ארץ ישראל היתה אלפי שנים ביד הגויים וכעת הפעולה שהוא ניהל אותה עשתה את המהפך: אלפי שנים של שממה נהפכה אותה לארץ ישראל השלמה".
הרב איסר קלונסקי קרית משה, ירושלים
"למדתי בישיבה וישבתי בהרבה שיעורים שלו", מספר הרב איסר קלונסקי. "להיות תלמיד של הרב צבי יהודה זו דרגה גבוהה. אני למדתי אצלו הרבה".
באיזה תחום הרב השפיע הכי הרבה?
"בהרבה תחומים. אפשר לקרוא לזה – כל תחום היהדות של מדינת ישראל, וגם תחום ההתיישבות".
תרומתו לעם ולמדינה –
"היה לו כוח אבחון נפלא על תלמידים. הוא העריך נכונה מה כוחם של התלמידים, דחף אותם ושתל אותם לאחר שהעמיד אותם על רמה תורנית גבוהה בכל מיני מקומות בארץ. בכך הוא הגדיל תורה על ידי רבנים והקמת ישיבות ויישוב ארץ ישראל. כך שהיו לו כוח אבחון מיוחד על תלמידיו וכוח דחף. הוא הצליח ליצור עם התלמידים חברות מספיק טובה שתהיה לו השפעה על מעשיהם לעשרות השנים הבאות".
סיפור שהוא פחות מוכר על הרב:
"הרב היה אדם מקורי. במקביל היה לו אכפתיות בהמון דברים פרטיים. זה בא לידי ביטוי בכך שהיו לו דמויות שהוא היה חבר שלהן, למרות שאף רב אחר לא היה חבר שלהן. היו לו כל מיני חברים מכל מיני מקומות שלא היית מעלה על דעתך. פעם גרו אצלו במשך שבוע זוג מבוגרים מהעמק. שאלתי אותו: "מי אלה?", ענה שהם חברים שלו.
"דוגמא למעשה מקורי ולקנאות דתית שלו: היה אדם שהצטרף לכת של יהודים למען ישו בטבריה, והרב היה היה חבר שלו. כשאותו אדם היה בא לירושלים, הרב צבי יהודה אירח אותו בביתו. הרי הם חברים, לא? הם דיברו בינהם הרבה. הוא היה מגיע לירושלים פעם בשבוע והולך לשיעורי תנ"ך של המסיון. הרב פעם אמר לו שיביא לו רשימה של החבר'ה באותו השיעור. הביא רשימה ושם בתיקו. כשאותו האיש הלך לישון, הרב הוציא את הרשימות והלך לחבר אנשים שפעלו נגד המסיון, העביר להם את השמות כדי שידעו מי פועל במסיון בירושלים, וחזר הביתה והחזיר את הרשימה לילקוט של אותו האיש. מאד העריכו אותו מי שפעלו נגד הנצרות. היה לו חבר נוסף – אברהם דרור – שהיה מגיע כל שבוע ועוזר לו בסידור הבית ובסידורים נוספים, והוא אמר לרב שלא יכול להיות שאותו איש שהולך למסיון יהיה אצל הרב בבית. אז הרב צבי יהודה אמר לי שהוא צריך להוציא אותו מהבית כי השותף שלו – אברהם דרור – לא יכול להשלים עם העובדה שהאיש ההוא שם.
זה סיפור שמעיד על מקוריות, תחכום וקנאות נגד המסיון".
אימרה של הרב שהולכת איתך לאורך השנים:
"הוא הולך איתי כולו לאורך כל הדרך. מדי פעם אני נזכר בכך שיש דברים שהרב צבי יהודה היה אומר ככה, יש פעמים שאני חושב מה הרב צבי יהודה היה אומר לגבי נושא מסוים. הוא אהב את כל עם ישראל. המקוריות שלו היתה מיוחדת – הוא היה חבר בוועד נגד כפייה דתית של שולמית אלוני, שנחשבה לשפיץ של אנטי דתיים. הרב היה נגד כפייה דתית ואמר שהדת צריכה להיות לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה ורצון".
הרב בעבורך –
"הוא רב. וזה הדבר הכי גדול בעולם. אני מכיר עוד גדולי ישראל ונעזר בהם ובמורשתם, אבל הרב היה מנהיג לא בולט, שלא רצה לתפוס מנהיגות. הוא תפס מנהיגות באופן טבעי. היו לנו גם ויכוחים קשים עם הרב, חשבנו לפעמים אחרת ממנו. הוא היה צריך לשכנע וללמד אותנו, להוכיח. זה היה בית מדרש של תורה".
הרב איתן אייזמן גבעת מרדכי, ירושלים
באיזה תחום הרב השפיע הכי הרבה?
"הרב צבי יהודה הפך את העולם בכך שיצר את התרגום המיוחד למשנת הרב קוק, הפך אותה לשפה של ימינו. לא רק בדיבור הוא פעל, אלא לקח את התלמידים אישית, אחד אחד, והפך את הישיבה מחלק לבודדים למשהו שהוא נחלת הרבים. כך נוצרו כל ישיבות בני עקיבא וההסדר. בכוחו של הרב צבי יהודה נהפך העולם".
תרומתו לעם ולמדינה –
"להסתכל במשקפיים של משנת הרב קוק ולהבין מהי הציונות, להבין מהו תהליך הגאולה כפי שהרב קוק חזה אותה, ולתרגם את זה לימנו. לראות את מלחמת העצמאות, לחוש אותה ולהבין שהקב"ה מחזיר את עם ישראל לארצו. לדבר על זה בתקופה שהיינו 600,000 אנשים בארץ. היום אנחנו כבר כמעט 9 מליון, מתוכם 7 מליון יהודים. לחוש את כל המהפך האלוקי שנעשה ב-70 השנים האחרונות – את כל אלו הנחיל הרב צבי יהודה. וממילא לאחר מלחמת ששת הימים הוא דחף את כל ההתיישבות ביהודה ושומרון. מה שאנו רואים כעת – זה מכוחו. הוא חש את פעמי הגאולה, והוא נתן לנו, התלמידים, להרגיש את המציאות המיוחדת הזו. הוא שלח את הרב צפניה דרורי לקריית שמונה, את הרב דרוקמן להקים את ישיבתו ומכך קמו ישיבות בני עקיבא, שלח את הרב יעקב אריאל להיות רב במושב ואחר כך נהיה הרב של רמת גן, שלח את הרב דב ליאור לכפר הרוא"ה ואז הגיע לקריית ארבע. ואפשר עוד להמשיך. כל הרבנים שלנו במציאות הזו הם חלק מהמשנה החינוכית ציונית, אולי פוליטית, שהרב הנחיל לכולנו. לולא המשקפיים שלו, אני לא בטוח שהיינו יכולים לחוש את כל מה שיש לנו היום".
סיפור שהוא פחות מוכר על הרב:
"יש סיפורים בלי גבול. רק אחד מיוחד?
בימי העצמאות הרב הנהיג לעשות סעודת הודיה לישיבה, כפי שעושים היום ביום ירושלים, אבל זה היה לפני תקופת יום ירושלים. זה נעשה ביום העצמאות. כל ראשי המדינה הגיעו למסיבות האלה. זה היה דבר מדהים. הגיעו שרים, רבנים ראשיים, ראשי ישיבות. זו היתה מסיבה מאד מעוררת ומיוחדת. אנחנו בתור תלמידי היישבה השתאנו לראות גם את הרבנים הגדולים וגם את אנשי ההנהגה הפוליטית שמגיעים כדי לחוש באמת את ההודיה האלוקית שנעשית ביום העצמאות. גם בתקופה שהיה מצעד צבאי – הרב הסתכל על הצבא ואומר: "הנה, עם ישראל – יש לו צבא!". הוא בעצמו הלך לראות את המצעד. עמדתי לידו באחד המצעדים. פשוט התרגשות.
אחד מגדולי הרבנים אמר שהפוליטיקה מחוברת לרמאויות ושקרים. הרב היה רגיל לדבר אחרון, אחרי כל המדברים. הוא עשה זאת במחשבה כי רצה להתייחס לגבי מה שאחרים דיברו. הוא אמר לא להסתכל על הפוליטיקה כמעשי תככים. אנו מסתכלים על הפוליטיקה כפוליטיקה אלוקית, רואים את הגאולה נרקמת לנגד עיננו. הפוליטיקה היא אלוקית. אלו ביטויים מרגשים שהרב הכניס לתוכנו. לחוש את המציאות היותר גדולה.
באחד הימים הוא אמר לי שחלם שחומת רוסיה נפלה. אמרתי לו שאני לא מכיר את העולם בלי החומה הזו, על איזו מציאות הוא מדבר? הוא הסתכל עליי כמו סב זקן שמחייך לנכדיו ובאמת לאחר כמה שבועות נפלה חומת רוסיה. ופתאום גל ענק של מליון אנשים עלה לארץ".
זו היתה נבואה לדעתך?
"הוא היה אדם גדול שחש את מהלך ההיסטוריה, חש דברים שהולכים לקרות בעולם. אותו דבר לפני מלחמת ששת הימים -דיבר על תהליכים שצריכים לקרות – מה עם חברון שלנו? מה עם שכם?
הוא חש את המציאות, מהלך הגאולה קיים ואנו צריכים להתקדם לשם. שאלתו אותו לאחר מכן: "מה פתאום דיברת על זה?", והוא אמר לי: "אני גם לא יודע להסביר, זה בא מהפנימיות שלי, פתאום הרגשתי שאני מדבר על זה". הוא חש את מהלך הגאולה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".
אימרה של הרב שהולכת איתך לאורך השנים:
"צריך לדבר על שני הא': אהבה ואמונה. הדבר הזה ליווה אותו בכל המסגרות. כך צריך לגדול ולחנך".
הרב אברהם וסרמן גבעתיים
תרומתו על מהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל:
"עד מלחמת ששת הימים, היה רובה של ארץ ישראל ההיסטורית עם מחוזות הקדש הבולטים, מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. כלומר, ללא זיקה גיאוגרפית להיסטוריה של הקדושה. לפני הקרב על ירושלים, ביטא משה דיין את דעתו הצברית-חילונית כלפי המקום:
מה אני צריך את כל הוותיקן הזה?".
" מבחינתו, נהלל ועין חרוד, תל אביב וחיפה, היה בדיוק מה שצריך כדי ליצור עם חילוני עם זיקה רופפת לעבר המקודש, ותו לא. לעומתו, כששוחררה ירושלים העתיקה, הודיע הרצי"ה בראיון עיתונאי שנערך עמו באותו יום ליד הכותל המערבי – חזרנו לכאן ולא נזוז מכאן. הכרזה זו היתה הפתיח של מה שיתרחש אחר כך בדמותם של מתנחלי-חברון שהנהגתם היתה בעיקר מקרב תלמידיו של הרצי"ה בישיבת מרכז הרב, הרבנים לוינגר ולדמן זצ"ל ודרוקמן וליאור שליט"א. כך גם ההמשך בחברון עצמה בהובלת הרב משה לוינגר, והקמת שבי חברון בידי בוגרי מרכז הרב. כך גם הקמתו של גוש אמונים, כשהבולטים בהנהגתו – שוב תלמידי הרצי"ה – הרב לוינגר וחנן פורת וחבריהם.
כשהממשלות גמגמו ביחס להחזקת יהודה ושומרון, הרב צבי יהודה קבע עובדות בשטח – בחברון בית אל ועוד. אירועי יום ירושלים במרכז הרב, שנכנסו לפרוטוקול הממלכתי ובהן משתתף כמעט באורח קבע ראש הממשלה – קיבעו את השיח הציבורי ביחס למקור הקודש שעליו מיוסדת מדינת היהודים, כשיטתו של מייסד הישיבה,הראי"ה.
מאז ועד היום הציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית סובב סביב שאלת "השטחים" ושאלת הזהות של העם היושב בציון. שאלות הקשורות זו לזו בקשר בל יינתק".
סיפור שהוא פחות מוכר על הרב:
"עמדתו בעד גיוס בנות לתפקידים עורפיים בצבא. זאת לפי דברי המשנה והרמב"ם שלמלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכפרשנות הרדב"ז כי נשים אינן נלחמות אלא עוסקות באספקת מים ומזון לחיילים.
כשטענו לפניו כי יש בעיות צניעות בצבא, סירב להיכנע לזה ואמר בנחרצות כי יש להסדיר את השירות הצבאי של הבנות באופן שלא יהיו בו בעיות צניעות. היה קשה לנו להתמודד עם העובדה שהוא בעצם יחיד שדגל בזה מול כל הפוסקים בני זמנו.
ברטרוספקטיבה של ארבעים שנה, ייתכן כי אילו היו שומעים בקולו ומארגנים מסגרת לגיוס בנות באופן צנוע – היינו זוכים למודל של שירות ללא מעגל הקסמים הנורא של "הטרדות ותלונות", וכל הנגזר משהות משותפת של בנים ובנות צעירים באותה מסגרת. ייתכן שתחושת המוגנות והבטחון שמסגרות כאלה מספקות לבנות – היו שורדות אפילו את המתקפה של אג'נדת הפמיניזם הרדיקלי, ומונעות את ההשתלטות שלה על הצבא.
הוא עצמו היה חוזר שוב ושוב על כך שבאופן עקרוני "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה" כפי שאמרו חז"ל. את השינויים הגדיר כ"חריגים" לכאן ולכאן. יש מצוות שרק האישה עושה, ויש מצוות שרק האיש עושה. עוד היה רגיל להוסיף "בינה יתרה ניתנה לאישה יותר מן האיש", ובכך שם את הפוקוס על הצד השווה ולא היה מוכן להיגרר לקצוות, בוודאי לא לראות בהן עניין אפלייתי, אלא כפי שהיה שב ומדגיש שלכל מין יש הייחודיות שלו והתפקיד שלו במשפחה ובעם.
היה שב ומדגיש את מעלת האישה שבאה לידי ביטוי גם בלשון הקודש, שהדברים הכלליים מבוטאים בלשון נקבה: חדשות, נפלאות, נצורות, נשגבות. גם האמונה, התורה, המצוות, התפילה, הסגולה, היהדות, הכהונה והמלוכה בלשון נקבה. זאת, מפני שהטבע הנשי קרוב יותר לא-לוהות באופן טבעי".
הרב בשבילך –
"אחת ההנהגות המופתיות שאני זוכר, היא היכולת שלא להיות מושפע ממה שאינך מעוניין בו. לעתים שאלו אותו שאלות שלא רצה לענות עליהן. הוא היה מתעלם מהשאלה וכאילו לא שמע אותה. השואל סבר שלא שמע בגלל גילו – והיה שב על אותה שאלה. הרצי"ה לא הגיב, עד שהתלמיד הפסיק. מאוד קשה להחזיק מעמד במצב כזה, ועל פי רוב לפחות עונים: "אין תגובה". אבל אפילו את זה לא רצה הרב לומר, כדי להמחיש עד כמה הנושא אינו עומד לדיון. היכולת המיוחדת הזו לא להיות מושפע היא מקור השראה – אמנם לא באותה עוצמה – לעמידה איתנה מול ניסיונות להסיט מן הדרך".
"הרב צבי יהודה היה מהפכן. לכן לא היה מושפע, אלא משפיע. לא זורם עם תהליכים, אלא יוצר אותם. מביע את דעתו גם כשאחרים סברו להיפך ממנו, כשהוא בטוח בדרכו".
הרצי"ה זצ״ל בבית המדרש ב״בית הרב״ (בית אבא) צילום: ישראל גולדברג
המונים בהלווית הרצי"ה זצ״ל
הרב יעקב פילבר קרית משה, ירושלים
"הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו רבנו צבי יהודה זכרי צדיקים לברכה, נשלחו אלינו למחיה בדורנו דור של גאולה, על ידי ריבון העולמים. הראי"ה במשנתו ואישיותו הנחיל לנו חזון ודרך איך להיות שותפים עם א-ל בתחיית ישראל בארצו, ואחריו בנו הרצי"ה הכשיר ועיצב כראש ישיבה מאות תלמידי חכמים המיישמים את מורשתו של הראי"ה בפעילותם התורנית בכל מרחביה של ארץ ישראל. אשרי שזכיתי גם אני להיות שותף לחבורת המגשימים הזו". אומר הרב יעקב פילבר.
"הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו רבנו צבי יהודה זכרי צדיקים לברכה, נשלחו אלינו למחיה בדורנו דור של גאולה, על ידי ריבון העולמים. הראי"ה במשנתו ואישיותו הנחיל לנו חזון ודרך איך להיות שותפים עם א-ל בתחיית ישראל בארצו, ואחריו בנו הרצי"ה הכשיר ועיצב כראש ישיבה מאות תלמידי חכמים המיישמים את מורשתו של הראי"ה בפעילותם התורנית בכל מרחביה של ארץ ישראל. אשרי שזכיתי גם אני להיות שותף לחבורת המגשימים הזו". אומר הרב יעקב פילבר.
"עם מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נפגשתי לראשונה בחורף תשי"ד (לאחר שהקמנו את ישיבת כרם ביבנה), ומאז הייתי קרוב וסמוך אליו כמעט שלושים שנה, זכיתי לצקת מים על ידו (תרתי משמע בהיותי לוי והוא כהן) ומלבד רובי תורה שקבלתי ממנו בשיעורים ושיחות פרטיות, זכיתי לקבל ממנו גם הדרכות רבות בתחומי חיים שונים. בכל אותן שנים, עד צאתי להיות רב בקיבוץ חפץ חיים (תש"מ), לא הסכים שאעזוב את הישיבה ושאקבל על עצמי כל תפקיד מחוץ לישיבה. באחד הפעמים שניסיתי לעזוב את הישיבה, כתב אלי את הדברים הבאים: "ב"ה עיה"ק ירושת"ו א' לפרשת "לא תלך" התשכ"ג… הנני מחויב ומוכרח להעיר ולהזכיר לך את הדברים הפשוטים וברורים כי עזיבה – חלילה – את גידול ושכלול מקומך המבורך בישיבה לא תיתכן… וכמובן ששמך לעולם לא יצא מרשימת התלמידים… אין זה תלוי ושייך כלל במילים המשונות האלה ש"אתה חדל מלראות עצמך כתלמיד" וסיים את מכתבו: "…ואז תחול עליך ברכת ידיד נאמן מלא חיבתך ויקרך ממקור אמירתה בתורה ובמצוותה. שלך בלב ונפש, צביהודה".
תרומתו לעם ולמדינה:
"השנים היפות של הרצי"ה, בהן היה מחובר לכלל הציבור הישראלי הייתה בתקופת התחדשותה של הישיבה, בתקופה שהוא ולא אחרים קבעו לו את סדר היום, בימים ששימש כתובת לא לנושא מסוים ולא לאוכלוסייה בעלת גוון לאומי מצומצם, אלא מימין ומשמאל, דתיים ושאינם דתיים, הקיבוץ הדתי ובחורים מישיבת חברון, אקדמיים ומנהיגי ציבור, ילידי הארץ ואנשי חוץ לארץ, כולם מצאו אצלו כתובת לעצה ולימוד. בתקופה ההיא גם תלמידי הישיבה התנהלו בפתיחות. כדבר המובן מאליו היה ללכת לשמוע שיעורי תורה גם בישיבות חרדיות או אצל תלמידי חכמים מהחוגים הללו. כמו כן נסעו לשבתות ליישובי עולים בפרוזדור ירושלים להשפיע תורה על העולים החדשים, או נסיעה לימים נוראים לקיים תפילות בקיבוצים חילוניים וכן קיימו סמינריונים לקבוצות נוער מחוץ לארץ שבאו לשנת הכשרה בישראל וכדומה. באותה תקופה היתה הישיבה בכלל והרצי"ה בפרט כתובת למגוון רחב של חוגים ואישים מכלל הציבור, שבאו להיפגש עם הרצי"ה, מי לעצה, מי להדרכה, מי לשיחת נפש ומי לליבון שאלות שעה ונצח, כל אחד ואחד מצא אוזן קשבת ומילה טובה במפגש הזה והיה בהרגשה כאילו הוא היחיד שהרצי"ה מתייחס אליו.
"החבורה שחידשה את הישיבה באה לישיבה בתודעה של שליחות, להתגדל בתורה ולהתמלא מחכמתה לא רק בשביל עצמם אלא בעיקר בשביל להשפיע את האור הזה לכלל הציבור שממנו באו. ומיד כשהכירו את רבם, לא שמרו אותו לעצמם אלא גילו אותו לכלל הציבור. תלמידים אלו של הרצי"ה, אף על פי שהיו מאוד קרובים אליו, ובמשך למעלה מעשר שנים לא משה ידם מתוך ידו, שתו בצמא את דבריו והפנימו לעצמם את תורתו והנהגותיו, עם כל זאת אף אחד מהם לא העלה בדעתו לומר שהוא ממשיכו של הרצי"ה או שהוא האחד המוסמך להנחיל את מורשתו. התלמידים הראשונים הללו נשאו בצנעה ובענווה את המטען שקבלו מרבם, וללא צלצול בפעמונים יצאו אל העם להנחיל את המשנה שקיבלו ב"מרכז הרב" לשומעי לקחם, לבני ישיבות ולבעלי-בתים, בעל-פה ובכתב, עשו זאת כמשאלתו של הראי"ה "אל לעשות לי קוקיסקים" וכדעתו הנחרצת של הרצי"ה שלא להקים שטיבלך ושלא להפוך את אורותיו של הראי"ה לכיתתיות או לצמצם אותה ב"קו", אלא לעשותה שייכת לכלל ישראל".
באיזה תחום הרב השפיע הכי הרבה?
"הרצי"ה היה בעיקר מחנך, למרות בקיאותו וגדלותו בכל התורה, הוא נמנע מלפסוק הלכות וכפף עצמו ל"מרא דאתרא", וכשהייתה עומדת שאלה הלכתית על פרק, אם הייתה זו שאלה מקומית היה שולח אותנו לרבה של ירושלים – הרצ"פ פראנק, ואם הייתה זו שאלה ארצית (כמו גילוח ביום העצמאות) שלח אותנו לשאול את הרב הראשי, הרב הרצוג. גם הדרכתו החינוכית הייתה פרטנית ברמה אישית, דרישותיו וציפיותיו מכל תלמיד היו שונות, וכך קרה ששמענו ממנו מסרים כפולים. לפעמים באותו עניין היה אומר לאחד כך ולשני אחרת, ויש לכך דוגמאות. מסירותו לתלמידיו לא ידעה גבול, לא יום ולא לילה. בנסיעה לשמחות של תלמידים היה מצטרף למשאית שהסיעה את בחורי הישיבה והקפיד לשבת דווקא במשאית עצמה עם כל התלמידים ולא בתא הנהג. בשמחת נישואין, גם בגילו המופלג היה משתתף בריקודי המצווה לשמח את החתן ונשאר בסעודה עד הסוף. לא הסתפק במתן עצות בלבד אלא היה דואג לסייע בפתרון הבעיה באופן מעשי, גם בפנייה לגורמים בעלי יכולת. וכאשר אחד מתלמידיו שהיה שקדן וסבל ממיגרנה וכאבי ראש, היה בא מפעם לפעם לבית המדרש, היה לוקח אותו מהלימוד ויוצא עמו לטייל מעט ברחובות ירושלים.
הרצי"ה לא הכתיב לתלמידיו מה ללמוד, לכל אחד איפשר לבנות לעצמו תכנית לימודים ייחודית, כנטיית לבו של כל אחד. כך בלימוד הגמרא ובמיוחד בלימוד האמונה. וכך יכולתה לראות בישיבה חברותא העוסקת ב"קצות" וב"נתיבות" ובפינה אחרת תלמיד המפענח את "ביאור הגר"א", ויש תלמידים העוסקים בראשונים, רשב"א ר"ן ורמב"ן ואילו אחרים עוסקים בבירור הלכה, ברמב"ם, השו"ע ונושאי הכלים שלהם, וכך גם בלימוד מחשבת האמונה. כל אחד למד במקום שלבו חפץ ובסדר לימוד שכל אחד קבע לעצמו".
סיפור פחות מוכר על הרב:
"בשנותיו האחרונות, גם בגלל גילו המופלג או בגלל מגבלות גופניות, נאלץ הרצי"ה להיות ספון בביתו רוב שעות היום. לתלמידים בשנים הללו היה חסר ה"שימוש תלמידי חכמים", אבל בשנים שקדמו היה זה הרב צבי יהודה חברותי המשתתף בכל שמחה של תלמידיו, באירוסין, חתונה, ברית או בר מצוה, הכתרה לרב או חנוכת בית כנסת בישוב חדש, ולא רק בירושלים אלא בכל מקום בארץ ישראל. היה זה רב מלא שמחת חיים, כשהוא מקדם בבת שחוק את מי שנפגש עמו. אין ספק שהתלמידים שגדלו בסביבתו באותם הימים סיגלו לעצמם את התכונות הללו בהתנהלותם והנהגתם, והם עד היום אנשים ידידותיים אוהבים ואהובים לבריות.
בענייני חינוך, במיוחד עם הקמת הישיבה לצעירים, התייעצתי רבות עם הרצי"ה, פעם כששאלתי אותו על דבר מסוים בחינוך של הגיל היסודי, אמר לי בענוותנותו: "בזה אתה מבין יותר ממני". על לימודי אנגלית אמר לי: "מקובלני מאבא זצ"ל שאנחנו לא נגד לימודי חול אבל בישיבה אין מקום ללימודי חול" -לדעתו ישיבה מיועדת רק לגדל "גדלות בתורה" וכל שאר הצרכים הם באחריותו של התלמיד".
הרב בשבילך –
"הרב צבי יהודה היה אישיות זקופה, מחבקת ומקרבת שתמיד בת שחוק על פניה. כשראה אחד מתלמידיו עם פנים עגומות היה מעיר לו: "סבר פנים יפות", ועל הליכה בכפיפות קומה היה מזכיר את הכתוב: "ואולך אתכם קוממיות" – בזקיפות קומה. גם הישיבה היתה באותה תקופה עם הפנים לכלל ישראל לא במובן "אל עמי", שהיא מתנשאת ונבדלת, כשאנחנו למעלה והם למטה, ואנו יורדים אליהם מן ההר, אלא במובן "בתוך עמי אנכי יושבת" – כחלק בלתי נפרד מן הכלל ובגובה העיניים. כך בריקודים בחוצות ירושלים ביום העצמאות, כך בריקודי שמחת תורה ברחובות, כך בהתארחות בשבתות במושבי העולים, או בהדרכה למדריכי בני עקיבא שבאו ללמוד בישיבה. כשאמרתי פעם לרצי"ה ביקורת על דברים החסרים בישיבה – הוא אמר לי: "אני קצת מבוגר ממך אומר לך כלל: לעולם אל תסתפק בקיים ולעולם אל תזלזל בקיים".
הרצי"ה זצ״ל ולימינו הרב אברהם שפירא זצ״ל צילום: ישראל גולדברג
הרצי"ה והרב פילבר בריקוד בחתונת תלמיד
אפרת בדיחי מושב קשת, רמת הגולן
״שלושה ערבים מתוך שנותיי לצד הרב צבי יהודה נצורים אִתי כעדות חיה לָעוצמה, שבה חי בכל מאודו את אחת המידות שבהן נדרשת התורה: "כלל ופרט וכלל". הערבים האלה צרובים בזיכְרון לבבי בתדהמה, בפליאה, בהתרגשות״, משתפת אפרת בדיחי.
״הערב הראשון חל בשנת תשל"ז. הרב היה נסער ביותר, מסיבה שלא פירש ושלא נתגלתה לסובביו. ככל שנקפו השעות אל תוך הלילה הלכה וגברה סערת רוחו. הוא התהלך בתוך חדרי ביתו כארי בסוגר.
מפעם לפעם שאג בקול: "קרה דבר בישראל. דבר נורא קרה. נפל דבר בישראל"… אי אפשר היה להרגיע אותו או אפילו להתקרב אליו, והגורם לסערה נותר עלום לחלוטין. רק בבוקר נודע הדבר בעולם: השר אברהם עופר ז"ל, שר השיכון מטעם המערך, שם קץ לחייו אחר מסכת ארוכה של חשדות שעלו נגדו. הוא נמצא ירוי ברכבו, ולצידו מכתב שבו הסביר כי כָּשַל כוחו בעינויים, והוא מאמין שצדקתו וחפותו יצאו לאור עולם. בזאת נגנז התיק המשפטי.
מדרך הטבע לא היה הרב שותף לתפיסותיו הפוליטיות או האידיאולוגיות של האיש. אבל היה זה שר בישראל. מותו הנורא, והדרך שבה התחולל, טלטלו את כל ישותו של הרב. שמץ ידיעה על דבר ההתרחשות לא בא עדיין לאוויר הגילוי. אבל כל עצמותיו של הרב כבר הגידו לו. תמיד היה גופו ססמוגרף רגיש למה שעבר על הלאום באותם רגעים ממש. גדיעת חייו של האיש הפרטי, שסימל את הכלל הממלכתי, הרעישה את כל עולמו. נדהמתי.
בערב השני הגענו אליו, בני הדור המייסד את בית ספר שדה קשת יהונתן, שזכינו להקים בראשית ימיה של קשת בגולן. מידי יום היינו יושבים שעות סביב שולחנו, מביטים בו ברטט, גומעים את השיעור הפרטי הארוך שהעניק לנו. באהבתו העצומה לקשת, ובהבנתו והוקרתו את התפקיד שבו היינו עוסקים בה ומתוכה, הוא בחר ללמד אותנו את מאמרו "נוֹיוֹ של אילן". כך, ערב אחר ערב, בהשקעה אישית בַּצעירים שהיינו, צעד אחר צעד במעלה המאמר.
יום אחד הגענו אליו היישר מהשתלמות בארכיאולוגיה נבַּטית שערך לנו פרופסור אברהם נגב ז"ל בביתו. במהלך המפגש ישבה לצִדנו אשתו, המשוררת רחל נגב ע"ה. כששמעה מהו היעד הבא שלנו ניצת זיק בעיניה. היא ביקשה להצטרף אלינו ולזכות בהזדמנות לפגוש את הרב מקרוב. תהינו אם תמצא עניין בסוגיה שבה עוסק אִתנו הרב. "לא חשוב", ענתה המשוררת, העיקר לפגוש אותו". הגענו אל בית הרב. להפתעתנו, הוא לא ישב כהרגלו בראש שולחנו אלא במיטתו. הבנו שהוא לא במיטבו, וכבר הצענו להניח לו וללכת. אך הרב נזקף על יצועו והאיר לנו פנים כרגיל. איש מאתנו לא הזכיר בחצי מילה את זהותה של האורחת שהצטרפה אלינו. באורח פלא הניח הרב לרצף הלימוד שלנו, ועבר לדבר במשך כל אותו מפגש על… ספרות וסופרים; על ביאליק, ברנר וברדיצ'בסקי, ועל שורשי הכפירה התרבותית בישראל. ה"פרט" שהיינו נדחה בבחירתו אל מול חשיבות העיסוק בערך הכלל, של קדושת התרבות הישראלית ממקורה, באוזניים הנכונות. פליאה.
הערב השלישי היה קשור בי אישית. הייתי לקראת לידת בִּתנו השנייה. התאריך המשוער חלף מזמן, והלידה לא נראתה באופק. הרגשתי צורך בברכה של הרב. הייתה זו שעת ערב מאוחרת, וגם אז היה הרב במיטתו. באותו לילה השמידה ישראל את הכור האטומי בעירק בפעולה נועזת, עמוק בשטח אויב, הרחק מגבולות הארץ. "שמעתם?!", שאל הרב ברעד של השתאות. "עכשיו כל אומות העולם מתרגשים ומתפחדים מישראל". ותכף באותה נשימה עבר לברך את הלידה ואת היולדת: "במהרה, בהצלחה, בקרוב". ושוב: "שמעתם?!", וחזר ותיאר בעיניים בורקות את מעשה התעוזה הישראלי ואת השלכותיו על אומות העולם. כמה התרגשתי…
ה"כלל ופרט וכלל" שזורים היו בנשמתו זה בזה בחיות גמורה, באחדות רגישה ועוצמתית כאחד. לא אשכח״.
יסכה מזרחי מעלה אדומים
באיזה תחום הרב השפיע הכי הרבה?
"בראיית המציאות הכללית ובראיית המציאות הפרטית. כשהייתי נערה ולמדתי באולפנה, והייתי מדריכה באולפנת צפירה, היו לי שאלות על המציאות החברתית ועל הגאולה – כתבו שהכל מתקדם לעבר הגאולה. אמרתי – איך מתקדם? בזמני היו המון אנשים שעזבו את הדת. הרב דיבר איתי הרבה על עין טובה ועל איך להסתכל על המציאות, באילו עיניים להסתכל עליהן.
באחרית ימיו עזרתי בבית שלו, כשהיה באמת במצב קשה וסבל מייסורים בלתי נסבלים. היתה לי חניכה, בחורה צעירה, שחלתה בסרטן. עשו לה ניתוח והיו לה סיבוכים ממנו. הפנו אותה לטיפול בארה"ב. היא רצתה לבוא לאדם גדול ולקבל ממנו את ברכת הדרך. בררתי מתי אפשר להגיע לרב ואמרתי לה מתי להגיע, בעוד הרב חולה. היא באה. הוא הסתכל עליה, הרים ידיים למעלה ואמר: "רחמי שמיים". היא קיבלה מזה כוחות, כאשר הוא בעצם אמר שהיא לא תחיה כי רק רחמי שמיים יכולים לעזור במצב הזה. אני הזדעזעתי כי הוא אמר שצריך רחמי שמיים גדולים עבורה. לאחר חודשיים בארה"ב היא נפטרה. הוא היה קשוב לה מאד והיא סיפרה לה את כל מצבה. היא לא התייאשה מזה שאמר שהכל תלוי ברחמי שמיים ועשתה את ההשתדלות שלה".
איך נוצר הקשר בינך לבין הרב?
"כשהייתי צעירה שמעתי את שמו ואמרתי שאני רוצה ללכת לאדם גדול ולשאול אותו שאלות. באתי מסביבה שהייתה שם דתל"שיות גורפת. לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שאומרים שהמצב טוב. באתי עם המון שאלות ואז הרב דיבר איתי על עין טובה. לא היו הרבה אולפנות בזמני והציבור הדתי לאומי היה מצומצם, אבל אני רציתי תשובות לשאלות ושלחתי לרב מכתבים.
בבגרותי הייתי הולכת לשיעורי נשים של הרב".
תרומתו לעם ולמדינה –
"כשהיה צריך לומר דברים על נושאים מסוימים, כמו על ההתיישבות, הוא היה אומר נחרץ, אבל הוקירו אותו. לא יצאו נגד מילותיו. הוא ידע גם לכוון, גם לתת אהבה, וגם להיות נחמד לכל אדם. ידע לדפוק על השולחן ולתת חיבוק ואהבה אין קץ".
סיפור שהוא פחות מוכר על הרב:
"כשהוא היה חולה מאד הרופא נתן תפריט מה לאכול – התזונה היתה בלי מלח, סוכר ותבלינים. הוא היה אוכל מה שהוא צריך לאכול כי כך הרופא אמר. אני הייתי מכינה לו את האוכל. המשמשין שהיו משרתים את הרב היו מקבלים אוכל מהישיבה. הם היו אוכלים משהו אחד, והרב משהו אחר, בלי טעם וריח אבל זו מצוות הרופא והוא עשה כך. אנשים לא מספרים מופתים על הרב".
היתה לו רוח הקודש?
"אני חושבת שהוא ראה. כמו בסיפור על אותה בחורה צעירה שנפטרה בארה"ב. כשהגיעה בחורה אחרת עם סרטן ביד הוא בירך אותה באופן שהיה ברור שהיא תצא מזה, אז אני חושבת שהוא ראה דברים".
אימרה של הרב שהולכת איתך לאורך השנים:
"עין טובה. הוא דיבר אליי ביחס לזה במבט על עם ישראל ועל אנשים פרטיים".
