נתאר לעצמנו, עם הרבה דמיון יצירתי שתשלומי מס הכנסה והביטוח הלאומי היו על בסיס התנדבותי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לטובת המדינה… מהמר שההכנסות היו פוחתות באופן משמעותי לקופת המדינה. כאשר מתבוננים בגיוס הכספים לבניית המשכן ותפעולו השוטף אנו מגלים את שתי האפשרויות לגיוס הכסף – או כחובה או בהתנדבות. לבניית משכן הגיוס הכספי היה על בסיס התנדבותי. ואלו לעבודה השוטפת של המשכן חוייב כל אחד מאתנו בתשלום שנתי קבוע של מחצית השקל. התורה בתחילת פרשתנו מתארת את ההתלהבות הגדולה של בני ישראל לבניית המשכן, כולם מגויסים למטרה הנעלה של בנייתו והשראת שכינה בישראל. התגייסות זו בהחלט ראויה לשבח… אך מאידך כאשר התורה מצווה על ההוצאות להדלקת המנורה ובכלל להוצאות השוטפות הקבועות של המשכן הדבר היה קבוע לכל אחד ולא על פי נדבת הלב, מדוע?
לענינים הגדולים והחד פעמיים ימצאו אנשים שיעשו ויפעלו ויתרמו אך במלאכה מתמדת יום-יומית, רחוקה מעיני הזרקורים, שם תהיה בעיה ויתכן ולא ימצאו אנשים, לכן התורה בבניית המשכן הסתפקה בנדבת הלב אך בפעולות ובמעשים הקבועים, בקורבנות התמיד, בהדלקת נר התמיד כאן צריך לחייב אותנו לעשות. כי באמת ל'שוטף' נדרש עמל והתמדה יום יומית. התורה רצתה ללמד אותנו שה'שוטף' והחיים הזורמים הם בעלי משמעות יותר מאשר הארועים החד פעמיים, חיי הנישואין היום יומיים הם הדבר העיקרי בחיינו ולא ארוע החתונה. התפילות היום יומיות הם המשמעותיות בחיינו ולא רק תפילת נעילה ביום כיפור. מצוות כבוד הורים כל יום ובכל מצב ולא כארוע חד פעמי ואפילו לא תרומת ספר תורה על שמם לבית כנסת [דיאטה יום יומית ולא צום חד פעמי…]. עם ישראל מתחנך להתמיד גם בדברים ה'קטנים'…
התורה מלמדת אותנו להשקיע ולהרגיש את הגודל גם בדברים שלכאורה קטנים ושגרתיים, כי באמת אין הבדל בין דבר גדול לקטן כי החיים שלנו בנויים על הדברים הגדולים והקטנים כאחד.