שחרור העיר העתיקה בכ"ח באייר תשכ"ז, אחרי 19 שנים שהייתה נתונה תחת שלטון ירדני ולא הייתה כל גישה לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הייתה מציאות מעיקה וכואבת במיוחד לאנשי ירושלים. לחיות קרוב כל כך ולהיות רחוקים כל כך… ממש ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים נהרו בחג השבועות של אותה השנה כמאתיים אלף אנשים לכותל המערבי, הוכשרה הרחבה שלפני הכותל והמוני ירושלמים בטאו את גודל הנס בנהירה אליו.
הרב משה צבי נריה זצ"ל ביטא את גודל השעה והדור כך: "פסגת מלחמת הישועה בתשכ"ז היא כיבושה של עיר עוז לנו ירושלים שבין החומות, ופסגת הפסגות – החזרת הכותל המערבי לגבולו לחזקת ישראל, ולקדושת ישראל הנצחית, נס לכידת העיר העתיקה, ושובנו להסתופף מחדש בחצרות הקודש, הם המורים לנו על תופעות הניסים בכל מערכות המלחמה כולן…", והוסיף וכתב הרב נריה: "כאן המרכז, כאן הלב, כאן המעיין".
מאז ומעולם חלמנו על ירושלים. מרכזיות ירושלים משמעותית לצידוק המוסרי-היסטורי בקיבוץ הגלויות ובשיבת עם ישראל לארצו. ציפייה של אלפיים שנות גלות שנתרחקנו מארצנו וממקום המקדש, באו לסיומן. חזרנו לארצנו ולירושלים, חזרנו אליהן לנצח. פעימת הלב של חיילי החטיבה הירושלמית והצנחנים במלחמת ששת הימים, מצטרפת לפעימות הלב של כל הדורות שמקורם בתפילה ובציפייה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. נטה אוזן לקול הפנימי של האומה בשיבתה אל ליבה הפועם והחי – ירושלים. נפעל בעוז ובענווה להביא את דבר ירושלים בכל מקום, נניף את דגל ירושלים בראש כל חוצות, בעיר ובכפר, בקיבוץ ובמושב, בעיירות ובמושבות. נצעד ונשמח בשמחת ירושלים ברחובות הערים, בבתי הכנסת ובכל מקום. בצעדות, בשיעורים, בתפילת הודיה ובסעודת חג. כי כך יאה לה לירושלים עיר קודשנו, וכי כולנו ירושלים, הרי: ״כאן המרכז, כאן הלב, כאן המעיין״.