״המשחק של האופוזיציה הוא לא רק חסר תקדים, אלא גם מסוכן. יחד עם זאת לממשלה יש אחריות להעביר הסדרים משפטיים בסיסיים כמו החוק הזה. הבהרתי את זה לראשי המפלגות. חבר קואליציה שיתנגד בעצם אומר: ׳אינני רוצה בקיום הממשלה׳״. כך אמר השבוע בריאיון שר המשפטים, גדעון סער, וזאת לאחר שהארכת תקנות יו״ש לשעת חירום שאותה הוא נדרש להעביר לא קיבלה רוב בכנסת ונדחתה. אנשי סער מיהרו לעדכן את העיתונאים כי המשמעות של אי העברת התקנות היא מרחיקת לכת וכך ציינו: ״לא ניתן יהיה להעמיד לדין ישראלים בגין עבירות פליליות שבוצעו באיו״ש בבתי משפט בישראל, ולא יהיה מנוס מלהעמיד לדין ישראלים שביצעו עבירות ביו״ש במערכת השיפוט הצבאית. אסירים ביטחוניים יידרשו לעבור לבתי כלא צבאיים באיו״ש שלא קיימים, המשטרה לא תהיה מוסמכת לחקור ביו״ש בגין מעשים שבוצעו בישראל, וכן למשטרה לא תהיה סמכות לעצור ישראלי שביצע עבירה פלילית בישראל וחמק לתוך תחומי יו״ש. מצב זה עלול להפוך את היישובים ביו״ש לעיר מקלט לעבריינים ישראלים, תישלל מישראלים תושבי יו״ש הזכות לביטוח בריאות ממלכתי, הזכות להימנות על חברי לשכות עורכי הדין, ועוד שלל סנקציות שמשנות את המציאות שהכרנו מעבר לקו הירוק״.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותב בטור זה על מנגנון הפעולה הכמעט דמיוני של הממשלה הנוכחית, כאשר שריה פועלים בניתוק כמעט מוחלט אחד מהשני – כך בממשלת האוצר, בממשלת החוץ, בממשלת הביטחון וכן הלאה. במשרדים הקטנים הדבר משמעותי פחות משום שהסוגיות המטופלות בהם לא נוגעות לקהלים רחבים, אך במשרדים הגדולים זה כבר הופך להיות מכה של ממש.
המציאות הזו מחדדת דיסוננס שרק הולך ותופח ומעמיק את הפער שבין השר לבין ממשלתו. ביום יום מרגיש השר שהוא הריבון – הוא מעביר תקציבים, ממנה אנשים, פועל בכל מקום שרק יחפוץ, מבקר בכל מקום, יוצא מגבולות גזרתו ולא נדרש לתאם זאת עם אף חבר בממשלתו. הוא בעצם לא כפוף לשום דבר, ובטח שלא למשרד ראש הממשלה. הוא פועל כמעט ללא גבולות וללא משמעת קואליציונית. הדבר אומנם מגדיל את כוחו בעיני עצמו, וכך במקרים שבהם הוא דווקא צריך את חבריו לקואליציה בהעברת חוקים הוא אוטומטית מאיים בפרישה ממנה או בפירוקה. כך קורה כמעט בכל כמה חודשים – במקרים שבהם מתקשה השר להשיג רוב, הוא פונה לאופוזיציה ומנסה לייצר לעצמו את תמונת הניצחון. אלא ש'תמנון מדיניות' היא בדיוק הכרסום הזוחל במעמד הקואליציה וביציבותה. בחסות המציאות נטולת החסמים הזו הכול כשר. עוצרים תקנות שעה אחרי שנים, לוחמים צריכים להתחנן על משכורתם בפני חברי הכנסת, חקלאים נאלצים להמתין לאיומי חבר קואליציה, ההתיישבות זוחלת, ותוכניות רב שנתיות מעוכבות. נפתלי בנט מתקשה לשלוט לא בגלל תכונותיו, אלא בגלל כוחו האלקטורלי. חבריו לקואליציה מבינים זאת היטב ולכן פועלים באופן סוליסטי, וכך גם היציבות שבחסותה הוקמה הממשלה הזו (״לא יהיו בחירות חמישיות״) מתחילה להתפוגג.
תפריט
