תורת חיים

01
יום אחד התייצבתי ב־5:00 לפנות בוקר בבית החולים ׳שמיר׳ (אסף הרופא). תשאלו מה עשיתי שם בשעה כה מוקדמת? לפני הכול אדגיש שהייתי בריא לחלוטין. אם כן, מה בכל זאת הסיפור? בלילה קיבלתי טלפון מאדם גלמוד, שחוץ ממני כמעט ואין לו קשר עם שום אדם בעולם. הוא סיפר לי שעליו לעבור ניתוח מורכב מוקדם בבוקר בבית החולים אסף הרופא. שאלתי אותו: ״מי מלווה אותך לניתוח?״, ״אף אחד לא מלווה אותי״, ענה לי בקול נשנק, ״אין לי אפילו מישהו שייקח ממני את הטלפון הנייד ואת שאר הדברים האישיים שלי כשאכנס לחדר הניתוח״.
באותו הרגע איחלתי לו בהצלחה בניתוח וסיימנו את השיחה, אבל מייד לאחריה נכנסתי להתלבטות קשה. מצד אחד, בשעה המוקדמת הזאת בבוקר יש לי חברותא לדף יומי כבר 250 יום ברציפות, ואפילו בימי הקורונה הקשים כשלא יצאנו מהבית, לא פספסתי את הלימוד ולמדנו בזום. ובנוסף, לאחר החברותא תתקיים תפילת ראש חודש במניין המוקדם מחוץ לבית הכנסת וגם זו מצווה חשובה. מצד שני, איך אפשר להתעלם מהמקרה הזה ולתת לחבר לעבור ניתוח לבד, כשאין אף אחד שמחכה לו וסועד אותו? מה עושים?? הבנתי שלא לחינם שלח לי בורא עולם את המקרה הזה, והשאלה האמיתית היא מה הוא רוצה ממני. הכי נוח לי בעולם להישאר בראש צורים ולהמשיך בשגרת יומי, אבל מה יעשה לבורא עולם נחת רוח גדולה יותר עכשיו – לימוד הדף היומי והתפילה במניין, או ליווי חולה גלמוד לניתוח? התשובה הייתה ברורה – החלטתי להגיע מוקדם בבוקר ולהפתיע אותו בבית החולים, אולם בתי ששותפה בדילמה אמרה לי: ״אבא תתקשר אליו עכשיו ותגיד לו שאתה מגיע, כדי שיישן ברוגע ובשמחה בלילה״, וכך עשיתי. את תגובתו תדמיינו בעצמכם.
ומדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה? לא חס ושלום כדי לפאר את מעשיי, אלא כדי ללמוד. והלימוד שלי מהסיפור הזה הוא שלעיתים אנחנו נמצאים באזור הנוחות שלנו וקשה לנו לצאת ממנו, אבל כדי להיות משמעותיים ומתוקנים יותר בעולם הזה אנחנו צריכים לשים לב לא לעבוד את עצמנו ואת ההרגלים שלנו, בין אם מדובר בהרגלים כלליים ובין אם מדובר בהרגלים דתיים, ואפילו בהם צריך יותר לשים לב. חשוב שנדע תמיד מהו האמצעי ומהי המטרה, ושלא נעבוד בטעות את האמצעי ונפספס את המטרה.
02
סיפרה איריס דרור: ״ביום השני של ראש השנה בזמן מגֵפת הקורונה, צעדתי עם עופר בן זוגי שיחיה לים ובחזרה לכיוון הבית. כשעברנו ליד בית הכנסת בדיוק ראינו את המתפללים ואת המתפללות יוצאים ומתפזרים לבתיהם, ואז נזכרתי לפתע שכל כך רציתי לשמוע תקיעת שופר, ודווקא בראש השנה הזה יותר מתמיד. המתפללים שיצאו אמרו לי שממש לפני דקה הסתיימה תקיעת השופר, והרגשתי החמצה ברמה כזו שעלו בי דמעות. לא הבנתי איך פספסתי, ודווקא כשכל כך רציתי והתכוונתי. התאכזבתי מעצמי שלא הקפדתי לברר יותר את הזמנים והתייסרתי מכך. אבל זה לא נגמר שם. השלב הבא שעלה בי היה השיפוט העצמי של ׳למה׳ וכל סט ההאשמות העצמיות שכולנו אלופים בהן… אבל אז מתוך כל הלימוד הפנימי־רוחני שאני עושה בזמן האחרון, החלטתי לנסות לשנות, וביקשתי, בעצם התחננתי מעופר שהיה לבוש בבגדי ספורט, גופייה ומכנסיים קצרים, שייגש לרב בית הכנסת ויסביר לו שפספסנו בדקה, ושמאוד חשוב לנו לשמוע את השופר.
כעת תדמיינו לכם את התמונה הבאה: עומד לו גבר מיוזע, לבוש בגדי ספורט, בתוך בית הכנסת בראש השנה, ומבקש מהרב שבכלל לא מכיר אותו בקשה לא מקובלת. הרב החרדי מקשיב, לא מתבלבל, ומייד אומר לעופר לקרוא לי לחצר בית הכנסת, שם נערכו התפילות בימים ההם. בעוד עופר מסביר לו שאני לבושה בלבוש ׳לא צנוע׳, מכנסיים קצרים וגופייה, ומתנצל על כך, הרב עונה: ׳אבל היא בן אדם? אז שתיכנס!׳. וכך שנינו, רק שנינו, עומדים מול רב בית הכנסת, הלה אינו שואל שאלות ופשוט מברך אותנו בשנה טובה וחג שמח, מוציא שוב את השופר ומבקש שנחזור אחריו על ברכת שמיעת שופר ותוקע את כל הטקס מהתחלה. והדמעות – הן זולגות מעצמן מגודל המעמד, מצלילי השופר, מהתרגשות, משמחת הלב, מתפילה ומהודיה על המחווה האנושית ומאהבת האדם באשר הוא.״
03
ואם כבר בבתי כנסת עסקינן, הינה סיפור נוסף שקרה לי ביום השנה למות אבי ז״ל בתפילת ערבית בבית כנסת ביישוב שכן: נהוג שביום השנה לאב או לאם אומרים הבנים קדיש לעילוי נשמתם, ובדרך כלל עדיף שהם יהיו החזנים בתפילות היום. ניגשתי אפוא לכיוון הבימה, אך אז ראיתי שכבר תפס את תפקיד החזן בחור שיש לו פיגור קל. אומנם יכולתי להגיד לו שזה יום היֹארצייט של אבי ואני מבקש להיות חזן, אבל בחרתי שלא, התיישבתי בפינת בית הכנסת והתחלתי להתפלל בשקט. ולמה נהגתי כך? מפני שאמרתי לעצמי שאבא שלי יהיה הרבה יותר שמח ונשמתו תתעלה הרבה יותר, אם לא אפגע בבחור הזה שכל כך רוצה להיות חזן. הרי את הקדיש לעילוי נשמת אבי אני יכול לומר גם ממקומי. כך גם חינך אותנו אבא – לזכור שהמטרה האמיתית בכל מעשינו היא לעשות נחת רוח לבורא עולם ולא לפספס אותה.