בלי משים הקמת ממשלת בנט-לפיד-עבאס הציבה בפני המחנה הלאומי אתגר לא פשוט – ממשלה שחלק מחבריה מגדירים עצמם כאנשי המחנה הלאומי, מאלצת את המפלגות הלאומיות שלא הסכימו או לא הוזמנו להצטרף לממשלה להגדיר את עצמן ואת הערכים והאידיאולוגיה שלהן כלפי עצמן. לא עוד חלוקה דיכוטומית בין ימין ובין שמאל, בין אנשי ארץ ישראל השלמה לבין אנשי חלוקת הארץ. אלא הממשלה הנוכחית אילצה כל איש ימין שמכבד את עצמו ואת ערכיו לברר לעצמו מהם העמדות שמגדירות אותו ואת מפלגתו כמפלגת ימנית וכחלק מהמחנה הלאומי?
ההצבעה על חוק תקנות יו"ש היא הזדמנות טובה לבחון שאלות אלו ברצינות. הגיע הזמן להפסיק לעסוק בזירת האגרוף השחוקה והמוכרת לעייפה שבתוכה ניצבים המתאגרפים הרגילים שכל מטרתם להכות את היריב, להביא להחלשתו ולהשיג תמיכה ציבורית תדמיתית. הגיע הזמן לגעת בשורש, לבחון את העמדות והערכים ולברר את התבן מהמוץ, מתוך כוונה שבסוף התהליך נסיק שכל מי שמחזיק בסט ערכים הכולל: שמירה על חבלי מולדת, התיישבות יהודית בכל מרחבי ארצנו ועוד ערכים רבים וטובים, ניתן לומר עליו שהוא איש המחנה הלאומי. וכן כל מפלגה שתחזיק ותקדם את אותם הערכים היא מפלגה ימנית אמיתית ולא ימין תדמיתי.
כדי לנסות ולהבין את משמעות אופן ההצבעה נגד תקנות יו"ש חשוב לחזור 119 שנים בזמן – להצבעה על תוכנית אוגנדה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, עלתה לדיון תוכנית אוגנדה. נשיא הקונגרס, בנימין זאב הרצל, הוביל את התמיכה בתוכנית בטענה שבנסיבות המיוחדות שנוצרו ומתוך רצון להשיג השג מדיני מיידי ובכך להציל קהילות יהודיות שסכנה מרחפת מעל ראשן, יש לקבל את הצעת אנגליה להקים מדינה יהודית (זמנית) במזרח אפריקה באזור אוגנדה. 'פולמוס אוגנדה' – קרע, פשוטו כמשמעו, את התנועה הציונית לשני מחנות מרכזיים, התומכים בתוכנית והמתנגדים לה. כאמור הרצל תמך בתוכנית בלית ברירה בטענה שבנסיבות שנוצרו על התנועה הציונית לממש את מה שהיא יכולה להשיג כאן ועכשיו, בבחינת 'ציפור אחת ביד טובה יותר משני ציפורים על העץ', או שמא לסרב להצעה מכל וכול ולהורידה מסדר היום. הטענה המרכזית של המתנגדים הייתה ברורה וחד משמעית: אין משמעות אמיתית לתנועה הציונית ללא ציון. לדבריהם, אין אפשרות לממש את חלום שיבת ציון אלא בציון, היא ארץ ישראל.
שאלה זו גרמה לאחת המחלוקות הקשות ביותר שבפניהן ניצבה התנועה הציונית הצעירה. כל צד העלה טענות משכנעות והגיוניות, ואז הגיע תור הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד המזרחי, להביע את דעתו בנושא. עיני כולם היו נשואות לרב ריינס, עמדתו נתפסה לא רק כעמדה פוליטית, אלא דבריו התפרשו על ידי כל צירי הקונגרס כעמדה ערכית דתית ולאומית שמשקפת את האמונה ואת ההלכה. כצפוי, גם בקרב צירי תנועת המזרחי התגלע ויכוח נוקב, וגם בקרבם נשמעו טענות לכאן ולכאן. ואז התייצב הרב ריינס בכל כובד משקלו ובין היתר כתב מכתב להרצל ובו הביע תמיכה בתוכנית אוגנדה, ובין דבריו כתב את הדברים הבאים: "ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו, ונהפוך הוא הדבר – הסכמנו לאפריקה מפני שעל ידה היננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו וברוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון". עברו מאז 119 שנים ועד היום עסקנים ופוליטיקאים ציניים עושים שימוש ציני בעמדתו זו של הרב ריינס.
ולזמננו – מי ייחשב כאיש המחנה הלאומי שמחזיק בערכים ימניים-לאומיים, זה שבנסיבות הפוליטיות הקיימות התנגד לחוק או זה שתמך בחוק? על-פניו ניתן לומר שמי שתומך בחוק שכזה הוא הוא איש המחנה הלאומי האמיתי. הוא ואין בלתו. הוא שגם בנסיבות קשות עומד על המשמר ודואג לחיזוק מעמדם החוקי של חבלי מולדת. דא עקא, האם כל מי שתמך בחוק הוא בהכרח איש המחנה הלאומי? האם גם חברי מפלגות מרצ והעבודה שמעידים על עצמם שהם אנשי מחנה השמאל, גם יוגדרו כאנשי המחנה הלאומי כיוון שתמכו בחוק? מסופקני. לכן התשובה לשאלה זו חמקמקה ומורכבת הרבה יותר משהעין רואה. כדי להשיב על שאלה זו חייבים לרדת לשורש, למטרה וליעדים של החוק ולעולם הפוליטי. איש המחנה הלאומי האמיתי פועל כל הזמן למען קידום המטרות שבהן הוא מאמין. עיניו תמיד מופנות כלפי היעד, וכל ההחלטות שהוא מקבל נועדו להוביל אותו למימושן. בחיים הפוליטיים לעיתים יש ללכת אחורה, לפעמים שמאלה, אבל תמיד היעד הוא המטרה. אכן, בעולם אוטופי כל החלטה של איש המחנה הלאומי הייתה החלטה קלה וחד משמעית, אך בעולמנו המורכב כל החלטה חייבת להיגזר מהמטרה ומהיעד. ולכן כדי להגדיר מיהו איש המחנה הלאומי האמיתי ואיזו מפלגה היא מפלגה לאומית אמיתית, יש לבחון אותם על בסיס המטרות והיעדים שאותם הגדירו לעצמם ושאליהם הם חותרים.
ולכן בשאלה הבסיסית מיהו איש לאומי אמיתי, זה שפועל ביום יום למימוש היעדים הלאומיים או זה שמתרכז בערכים אחרים שחלקם מתמזגים עם הערכים הלאומים, אין צל של ספק שהראשון הוא איש לאומי אמיתי והשני הוא במקרה הטוב טרמפיסט. ואם נחזור לשאלת התמיכה בחוק תקנות יו"ש, נאמר שמכיוון שממשלת בנט-לפיד-עבאס הכריזה יעדים ומטרות שאינם יעדים ומטרות לאומיות, ממילא קשה לומר שהצבעה אפילו בעד חוק תקנות יו"ש יגדיר את מרכיבי הממשלה כלאומיים. תמיד יש לחשוד ולחשוש שההתיישבות ביו"ש היא רק אמצעי למען מטרות אחרות לגמרי. לעומת זאת פוליטיקאים ומפלגות שהצביעו נגד החוק, אך הציבור או הערכים הלאומיים בראש סדר יומם ופועלים למען מימושם, אזי גם כשהם מצביעים טקטית נגד תקנות יו"ש – בסופו של דבר המטרה נועדה לקדם את ההתיישבות ואת אחיזתנו בחבלי מולדת, והם אנשי הימין האמיתיים.
ההצבעה על חוק תקנות יו"ש היא הזדמנות טובה לבחון שאלות אלו ברצינות. הגיע הזמן להפסיק לעסוק בזירת האגרוף השחוקה והמוכרת לעייפה שבתוכה ניצבים המתאגרפים הרגילים שכל מטרתם להכות את היריב, להביא להחלשתו ולהשיג תמיכה ציבורית תדמיתית. הגיע הזמן לגעת בשורש, לבחון את העמדות והערכים ולברר את התבן מהמוץ, מתוך כוונה שבסוף התהליך נסיק שכל מי שמחזיק בסט ערכים הכולל: שמירה על חבלי מולדת, התיישבות יהודית בכל מרחבי ארצנו ועוד ערכים רבים וטובים, ניתן לומר עליו שהוא איש המחנה הלאומי. וכן כל מפלגה שתחזיק ותקדם את אותם הערכים היא מפלגה ימנית אמיתית ולא ימין תדמיתי.
כדי לנסות ולהבין את משמעות אופן ההצבעה נגד תקנות יו"ש חשוב לחזור 119 שנים בזמן – להצבעה על תוכנית אוגנדה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, עלתה לדיון תוכנית אוגנדה. נשיא הקונגרס, בנימין זאב הרצל, הוביל את התמיכה בתוכנית בטענה שבנסיבות המיוחדות שנוצרו ומתוך רצון להשיג השג מדיני מיידי ובכך להציל קהילות יהודיות שסכנה מרחפת מעל ראשן, יש לקבל את הצעת אנגליה להקים מדינה יהודית (זמנית) במזרח אפריקה באזור אוגנדה. 'פולמוס אוגנדה' – קרע, פשוטו כמשמעו, את התנועה הציונית לשני מחנות מרכזיים, התומכים בתוכנית והמתנגדים לה. כאמור הרצל תמך בתוכנית בלית ברירה בטענה שבנסיבות שנוצרו על התנועה הציונית לממש את מה שהיא יכולה להשיג כאן ועכשיו, בבחינת 'ציפור אחת ביד טובה יותר משני ציפורים על העץ', או שמא לסרב להצעה מכל וכול ולהורידה מסדר היום. הטענה המרכזית של המתנגדים הייתה ברורה וחד משמעית: אין משמעות אמיתית לתנועה הציונית ללא ציון. לדבריהם, אין אפשרות לממש את חלום שיבת ציון אלא בציון, היא ארץ ישראל.
שאלה זו גרמה לאחת המחלוקות הקשות ביותר שבפניהן ניצבה התנועה הציונית הצעירה. כל צד העלה טענות משכנעות והגיוניות, ואז הגיע תור הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד המזרחי, להביע את דעתו בנושא. עיני כולם היו נשואות לרב ריינס, עמדתו נתפסה לא רק כעמדה פוליטית, אלא דבריו התפרשו על ידי כל צירי הקונגרס כעמדה ערכית דתית ולאומית שמשקפת את האמונה ואת ההלכה. כצפוי, גם בקרב צירי תנועת המזרחי התגלע ויכוח נוקב, וגם בקרבם נשמעו טענות לכאן ולכאן. ואז התייצב הרב ריינס בכל כובד משקלו ובין היתר כתב מכתב להרצל ובו הביע תמיכה בתוכנית אוגנדה, ובין דבריו כתב את הדברים הבאים: "ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו, ונהפוך הוא הדבר – הסכמנו לאפריקה מפני שעל ידה היננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו וברוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון". עברו מאז 119 שנים ועד היום עסקנים ופוליטיקאים ציניים עושים שימוש ציני בעמדתו זו של הרב ריינס.
ולזמננו – מי ייחשב כאיש המחנה הלאומי שמחזיק בערכים ימניים-לאומיים, זה שבנסיבות הפוליטיות הקיימות התנגד לחוק או זה שתמך בחוק? על-פניו ניתן לומר שמי שתומך בחוק שכזה הוא הוא איש המחנה הלאומי האמיתי. הוא ואין בלתו. הוא שגם בנסיבות קשות עומד על המשמר ודואג לחיזוק מעמדם החוקי של חבלי מולדת. דא עקא, האם כל מי שתמך בחוק הוא בהכרח איש המחנה הלאומי? האם גם חברי מפלגות מרצ והעבודה שמעידים על עצמם שהם אנשי מחנה השמאל, גם יוגדרו כאנשי המחנה הלאומי כיוון שתמכו בחוק? מסופקני. לכן התשובה לשאלה זו חמקמקה ומורכבת הרבה יותר משהעין רואה. כדי להשיב על שאלה זו חייבים לרדת לשורש, למטרה וליעדים של החוק ולעולם הפוליטי. איש המחנה הלאומי האמיתי פועל כל הזמן למען קידום המטרות שבהן הוא מאמין. עיניו תמיד מופנות כלפי היעד, וכל ההחלטות שהוא מקבל נועדו להוביל אותו למימושן. בחיים הפוליטיים לעיתים יש ללכת אחורה, לפעמים שמאלה, אבל תמיד היעד הוא המטרה. אכן, בעולם אוטופי כל החלטה של איש המחנה הלאומי הייתה החלטה קלה וחד משמעית, אך בעולמנו המורכב כל החלטה חייבת להיגזר מהמטרה ומהיעד. ולכן כדי להגדיר מיהו איש המחנה הלאומי האמיתי ואיזו מפלגה היא מפלגה לאומית אמיתית, יש לבחון אותם על בסיס המטרות והיעדים שאותם הגדירו לעצמם ושאליהם הם חותרים.
ולכן בשאלה הבסיסית מיהו איש לאומי אמיתי, זה שפועל ביום יום למימוש היעדים הלאומיים או זה שמתרכז בערכים אחרים שחלקם מתמזגים עם הערכים הלאומים, אין צל של ספק שהראשון הוא איש לאומי אמיתי והשני הוא במקרה הטוב טרמפיסט. ואם נחזור לשאלת התמיכה בחוק תקנות יו"ש, נאמר שמכיוון שממשלת בנט-לפיד-עבאס הכריזה יעדים ומטרות שאינם יעדים ומטרות לאומיות, ממילא קשה לומר שהצבעה אפילו בעד חוק תקנות יו"ש יגדיר את מרכיבי הממשלה כלאומיים. תמיד יש לחשוד ולחשוש שההתיישבות ביו"ש היא רק אמצעי למען מטרות אחרות לגמרי. לעומת זאת פוליטיקאים ומפלגות שהצביעו נגד החוק, אך הציבור או הערכים הלאומיים בראש סדר יומם ופועלים למען מימושם, אזי גם כשהם מצביעים טקטית נגד תקנות יו"ש – בסופו של דבר המטרה נועדה לקדם את ההתיישבות ואת אחיזתנו בחבלי מולדת, והם אנשי הימין האמיתיים.