פגיעות מיניות – האם ניתן למנוע את המקרה הבא?

בשבוע האחרון נחשפה בכאן 11 פרשיית 'עדויות מהאולפנה' ובה סיפרו שלוש תלמידות לשעבר על הפגיעות המיניות שעברו במוסדות החינוך. למרות המודעות הגוברת בנושא פגיעות מיניות בציבור הדתי, שוב ושוב צצים מקרים נוספים של פגיעות, כמעין ריטואל ידוע מראש של גילוי והוקעה. מקרים קשים אלו מעלים מן התהומות את הפחד הקמאי והעמוק ביותר של כל הורה, ובצידו את השאלה: מה ניתן לעשות בכדי להבטיח כי לילדיי זה לא יקרה? בצידה של שאלה זו ישנה גם שאלה קשה יותר; במקרים רבים מתארים הנפגעים עצמם בחדר הטיפולים כי חשו שעליהם לבצע כל מה שיאמר להם התוקף. לעיתים עולים תיאורים אלה עד כדי אפשרות כי בחלק מהמקרים הנפגע, הילד, אף היה 'מעוניין בפגיעה', 'מחפש אותה' ואולי בעצם אף 'אשם' במצבו. כיצד ניתן להבין מצבים אלו?
על שאלה זו האחרונה ניסה להשיב הפסיכולוג היהודי-הונגרי שנדור פרנצי, שהיה מקורב לפרויד ולמוד ניסיון בטיפול במקרים אלו. לדבריו, ברגע שבו מתרחשת הפגיעה מתעוררת בילד תחושת חרדה עצומה המורכבת מערבוב של תחושות כמו גועל ופחד, לצד עונג מרגעי הקרבה אל התוקף. לילד אין הסבר מניח את הדעת לאירוע המתרחש זה עתה, והחרדה הגואה מציפה אותו ומובילה להיענות לבקשת התוקף ('לנחש את משאלותיו' כלשון פרנצי). חרדה זו היא המאפיינת מבחינה קלינית את עוצמתן של פגיעות מיניות לעומת טראומות אחרות, והופכת את השפעתן לכה איומה על הנפש. הבעייתיות שבפגיעה מינית הוא גם הקסם שבה: במיניות יש עונג. בעוד בטראומת קרב האדם מזהה כי חווה אירוע נוראי, את הטראומה המינית קשה לעכל ולהבין כטראומה.
בזמן הפגיעה ההזדהות עם האדם הפוגע מובילה פעמים רבות לשכחה עצמית מוחלטת (דיסוציאציה): הילד כמו נכנס למצב תודעתי שבו הגוף משעבד עצמו לתוקף, אך הנפש מקבלת פטור מן האירוע. הילד 'משתחרר' מלהשתתף בפגיעה בו, כך שהגוף נפגע אך הנפש זוכה להצלה. וכשהילד מתאושש מן האירוע הוא אינו מסוגל לעכל את אשר אירע ומתקשה להבין כי אירעה פגיעה, ומתמלא בתחושת אשמה על כך שהגוף השתתף במסיבה. לפעמים התוקף אף טוען כך בפניו במפורש: "אתה אשם, פיתית אותי".
המערבולת הרגשית שלאחר המעשה מותירה את הילד הפגוע עם תחושת אשם וכאב מבלבל, אשר אלו בתורם עשויים להוביל אותו שוב אל זרועות התוקף – אל עוד סיבוב 'מנחם' של קרבה, חום ומיניות פוגענית, המקהים לרגע את התחושות שאיתן צועד הילד, לפני שישליכו אותו לסיבוב נוסף במערבולת הפגיעה.
בעתיה של מצוקה זו מתפתחים סימפטומים פסיכולוגיים רבים כמו: אובדנות, דיכאון והפרעות אכילה. הילד שונא את גופו על כך שהשתתף 'מרצונו' באקט המיני, ואין הוא יודע שתחושת הרצון היא תוצר של מנגנון נפשי אוטומטי שנועד לשמור עליו מעיבוד קשה יותר של רגעי הפגיעה המינית על ידי פיצול העצמי.
הבנה זו משיבה אותנו אל השאלה הראשונה. כיצד ניתן למנוע את הפגיעה או לפחות לצמצמה?
כיום קיימת גישה המעודדת פיתוח מודעות אצל הילד, ואומנם ישנה חשיבות רבה לפיתוח מודעות זו; היכולת לומר לא וההכרה במרחב האינטימי הסובב את גופי הן תובנות חשובות שכדאי להניח בפני הילד. אך למרות זאת, מקרים רבים עדיין עשויים להיעלם מעינינו ההורים. הרי לא נוכל ללוות את ילדינו לכל מקום ובכל רגע נתון. לא נוכל ולא נרצה בכך. תחושת העצמאות והאחריות האישית הן תכונות הכרחיות הנדרשות לפיתוח על ידי הילד בשנות הילדות, וניסיון לעקרם בכדי למנוע פגיעה יובילו להתפתחות אדם מבוגר חסר כל תחושת מסוגלות או אמון בעצמו.
לכן, בצד עידוד המודעות בקרב הילדים, נדמה כי מן הפגיעה ואופייה יש ללמוד על חשיבות הקשר העמוק בין ההורה לבין הילד – קשר המאפשר שיח על נושאים אישיים מביכים או לא נעימים. שיח מסוג זה יאפשר לנו 'לנשום' את הילד שלנו, ויעניק לנו היכרות אינטימית עם הילוכו, תחושותיו ומחשבותיו. ובה במידה וחלילה יתרחש אירוע טראגי שכזה – אינטימיות זו שנוצרה בין ההורה לבין הילד, תגדיל את הסיכוי לזהות תהליכים נפשיים מעוותים המסמנים את האירוע.
הכותב הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, דוקטורנט, ראש הצוות המקצועי במכון ארבל