01
בשבת האחרונה בבית הכנסת כשחילקתי סוכריות לילדים הרגשתי פתאום שאולי סוף סוף רואים את הסוף של המגיפה שנחתה עלינו לפני כשלוש שנים. ומאיפה הגיעה אלי המחשבה הזאת ואיך זה קשור לחלוקת הסוכריות? פשוט מאוד פעם ראשונה מאז החלה הקורונה חזרתי לחלק את אותו מספר סוכריות שחילקתי לפני פרוץ המגפה.
היו בשלוש השנים האלו המון דברים קשים ולא פשוטים. איבדנו מכרים וחברים אבל חשוב לי במיוחד לפני תשעה באב שהתיקון שלו צריך להיות להרבות באהבת חינם, לתת פוקוס על כמה נקודות טובות שהתגלו בעם שלנו בתקופה הזאת ששיקפו את האווירה הכללית שהייתה באותה התקופה.
כתב אביעד אלוש: "את ריטה, השכנה שלנו בדלת ממול, אנחנו מארחים כל ליל שישי לקידוש ולארוחה מאז שעברנו לגור בתל אביב. ריטה היא אישה בת 84, ניצולת שואה ששרדה מחנה ריכוז, אבל היא צעירה ברוחה ומצחיקה. ריטה לא הכירה את אווירת השבת עד שהתחילה להתארח בביתנו. בתקופת הקורונה היינו צריכים למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לנו להמשיך את המנהג. מה עשינו? פתחנו את הדלתות, הזזנו את השולחן לפתח הדלת, גם ריטה הזיזה את השולחן שלה, וכך ממרחק של שני מטרים, המשכנו בהרגלנו ולא השארנו את ריטה בלא קידוש".
02
ועוד סיפור על ליל סדר משותף בין שכנים, אבל הפעם בארצות הברית: באחת הדירות בבניין מגורים משותף וגדול גרה אישה אלמנה ומבוגרת. בגלל ההנחיות החמורות של המגֵפה היה עליה לערוך את ה"סדר" לבדה, אך גם במקרה זה הציע לה אחד השכנים שהוא יפתח את דלת דירתו ויעמיד את השולחן בפתח, וכך תוכל לשמוע את כל מהלך הסדר ולהצטרף אליהם מדירתה. וכך היה.
בחול המועד התקשר אליה בנה, שאל לשלומה וכמובן שאל איך עבר הסדר. 'נפלא', אמרה האם. 'הרגשתי כמו בבית. מעניין שהשכן נוהג ממש כמו אביך. אותו הנוסח, אותן הנעימות ואותן המנגינות. זה החזיר אותי לימים עברו ולזיכרונות ערבים, והייתה לי הרגשה נפלאה…'.
'אימא', התרגש הבן, 'עכשיו אני מבין מה רצה ממני השכן הזה. הוא פנה אליי לפני כשבוע וביקש ממני שאקליט לו את כל ניגוני ליל הסדר של בית אבא, ושאפרט לו אילו מנהגים היו לאבא בשעת עריכת הסדר…'.
אתם מבינים? בשבוע בו השתוללה הקורנה בשיאה, והאיש הזה – במה הוא מתעסק? בלימוד מנהגים וניגונים לא לו, מנהגים של בעלה של השכנה המבוגרת שגרה מולו, וכל זאת על מנת לשמח אותה כמה שיותר כשהיא נמצאת לבדה בליל הסדר.
03
ואולם היו גם מראות קשים בזמן המגֵפה הזאת, ואשתף אתכם במה שסיפר לי חבר שהיה מאושפז באחת ממחלקות הקורונה:
'הצוות של מטפלי הקורונה היה בנוי מרופאים ואחיות שבשגרה לא היו קשורים לקורונה. חלקם אפילו לא עסקו בתחום הווירולוגיה כלל, רק התנדבו למשימה החשובה הזאת. הצוות היה מורכב מכל השבטים והמגזרים בעם ישראל, ובמחלקה היטשטשה ההפרדה בין מטפל-מטופל או חולה-לא חולה. כולם עזרו לכולם. החולים שהיו במצב טוב או שכבר התחילו להחלים תמכו בחולים הקשים ונרתמו לעזרת הצוות בכל מה שרק היה מותר, וזה יצר מראות נדירים ומצמררים'.
'לדוגמה, בחור חילוני צעיר יושב לידו אדם חרדי מבוגר שנאנח ומתקשה לנשום, מחזיק לו את היד ברגישות ובאהבה. אחות מגיעה לחולה ערירי ששוכב ברגעיו האחרונים, מתיישבת לידו ומלווה אותו בתפילת "שמע ישראל" ובבכי גדול כאילו היה אביה. ילד מגיע להיפרד מאביו מאחורי קיר הבקרה השקוף של הצוות, עומד מבלי להיכנס ונפרד ממנו בבכי מר בשיחת טלפון, כשכל צוות המחלקה בוכה איתו'.
04
ועם כל זאת, היו גם מראות אחרים, מראות מהשטח: קבוצת לוחמים של אחת היחידות המובחרות חילקה מנות מזון בבני ברק בתקופת המגֵפה, בלילה שלפני ליל הסדר. הם הגיעו בשעה 23:00 עם הרבה מנות מזון לאחד הבתים, שלפי הרישום גרו בו 12 נפשות אבל התברר שהייתה טעות ברישום ובבית גר זוג מבוגר שכבר קיבל הרבה מזון ולא היה חסר לו מאומה. הם התקשרו למג"ד לשאול מה לעשות, והוא השיב שעל אף השעה המאוחרת שינסו לחפש משפחה אחרת.
בעזרת מתנדבי "ידידים" המקסימים שהיו באזור הגיעו החיילים למשפחה עם 13 ילדים. כבר מרחוק ראו את אבי המשפחה עומד בכניסה ודמעות בעיניו. כשהגיעו אמר להם כך: "אין לנו אוכל בבית, הילדים מהבוקר אוכלים רק מצות, ואני כל הזמן מתפלל לבורא עולם ואומר: 'מאין יבוא עזרי?' פתאום אתם מגיעים הנה בחצות ומביאים לנו כל כך הרבה אוכל, שיספיק לנו לכל החג בשפע. תודה לכם חיילים ומתנדבים יקרים, ותודה לבורא עולם ששלח אתכם".
בתמונה הראשית: פיקוד העורף בבני ברק בסוף הגל השני