01
המון פעמים כשאנחנו עושים דברים טובים יש תחושה שבורא עולם עוזר ומחבר את הכול כדי שנצליח. יש לי חבר קרוב, ארז גרובנר שמו. ארז מחובר לבורא עולם בכל נימי נפשו אף שאינו חובש כיפה.
לפני כשמונה חודשים מתה עליו אשתו האהובה מאיה, ואני לקחתי על עצמי להגיד קדיש במהלך כל השנה לעילוי נשמתה.
במשך השנים נהג ארז ללכת לבית הכנסת בחגים, ולפני כשנה התחיל להתפלל במניין גם בשבתות. מכיוון שבשכונה שלו אין מניין אשכנזי, בזמן מגֵפת הקורונה ארגן ארז מניין בשבתות בגן הציבורי מתחת לעץ.
בהמשך גילה ארז שמעל חנות ׳מגה׳ יש קומה שלמה העומדת ריקה ואינה מושכרת. הוא פנה אל בעלת המבנה ושאל אותה אם היא מוכנה לתרום חדר אחד לטובת בית כנסת והיא ענתה לו בחיוב, אבל הוסיפה ואמרה שייקח בחשבון שאם מישהו ישכיר את כל הקומה יש סיכוי שיצטרכו לפנות את בית הכנסת.
בעלת הבית שלא הייתה אישה דתייה, לא הסתפקה בזה – היא שיפצה, צבעה וניקתה את המקום המיועד לפני שהם נכנסו.
עברו שבועות מספר ובאחד הימים התקשרה האישה אל ארז ואמרה: ״יש לי בשורה טובה בשבילך, מישהו שכר את כל הקומה״.
״מה הבשורה הטובה פה?״ תמה ארז, ״זה אומר שאנחנו צריכים להתפנות״.
״לא״, אמרה האישה, ״אמרתי לשוכר המיועד שיש שם בית כנסת, ואני מוכנה להשכיר לו את הקומה רק אם יאשר שהוא מסכים שיהיה בית הכנסת בקומה. הוא הבטיח לי שבית הכנסת יישאר, הוא לא יצא מפה בשום אופן, וכל ההוצאות עליו״.
ארז ביקש מייד את הטלפון של הבחור והתקשר להודות לו על המחווה המדהימה, והבחור אמר לו: ״תראה, אני לא אדם דתי. אני אומן, ואני גר כבר 30 שנה בתל אביב. תמיד חלמתי להגדיל את העסק שלי וביקשתי מבורא עולם שייתן לי סימן שמה שאני עושה נכון. כשהגעתי לראות את הנכס ראיתי שבמרכז שוכן בית הכנסת ואמרתי לעצמי: זהו! זה המקום שלי וזה הסימן. אני לוקח על עצמי לשפץ את בית הכנסת ולעשות אותו מדהים, ולהכין גם עזרת נשים. אני חתום לחוזה של עשר שנים, ובשנים אלו אף אחד לא ייגע בבית הכנסת. באתי לעשות טוב בעולם הזה, כי אנחנו כולנו בסך הכול צינורות של טוב״.
02
באחד הימים העברתי הרצאה בבית הספר של סוסיא. נושא השיחה היה: איך לשים לב ולא לפספס את החיים הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. כשסיימתי את ההרצאה שאלתי אם למישהו יש שאלות ואחד התלמידים מכיתה ט, הילד הכי צעיר בבית הספר, קם ואמר: ״במקום לדבר גבוהה גבוהה תגיד לנו מה אתה רוצה שנעשה, ואני אדאג שזה ייצא לפועל״.
עניתי לו שלדוגמה זה יהיה מרגש מאוד אם תלמידי בית הספר של סוסיא יתארגנו ויאספו כמה שקלים מכל תלמיד ויכינו חבילות ומכתבים לשלוש המשפחות של הנערים שנחטפו ונרצחו ויעבירו להם אותם עוד לפני ראש השנה.
למחרת ראש השנה התקשר אליי אחד המורים מסוסיא וסיפר לי את הסיפור המופלא הבא:
התלמיד הזה מכיתה ט׳ לקח את דבריך ברצינות. הוא עבר בכל הכיתות, אסף כסף מכל התלמידים לטובת המשימה והכין חבילות מכובדות מאוד. כששאלתי אותו איך הוא מתכוון להעביר את החבילות למשפחות, הוא אמר לי שייעזר בתלמידי כיתה י״ב הנוסעים לביתם לראש השנה. וכך את החבילה למשפחת שער, משפחתו של גלעד הי״ד, לקח תלמיד שגר ביישוב טלמון. את החבילה למשפחת פרנקל, משפחתו של נפתלי הי״ד, לקח תלמיד שגר ביישוב נוף איילון. אך את החבילה של משפחת יפרח, משפחתו של אייל הי״ד המתגוררת בעיר אלעד, לא היה מי שייקח. התלמיד לא ויתר, הוא חשב מה לעשות ואז מצא תלמיד שגר בקדומים ושכנע אותו שבדרך לביתו יסטה ממסלולו ויקפוץ למשפחת יפרח בעיר אלעד.
כאשר עמד התלמיד באחד הצמתים ולידו החבילה הגדולה וחיכה לאוטובוס שייקח אותו לאלעד, הבחינו בו שני נערים והתקרבו לעברו. הם שאלו אותו: ״לאן אתה נוסע עם החבילה הגדולה הזאת?״, והוא סיפר להם את כל הסיפור על ההרצאה ועל הבחור מכיתה ט׳ שלקח אחריות והכין את החבילות, ״ועכשיו אני בדרכי למשפחת יפרח להביא להם את החבילה״.
״אתה לא צריך לנסוע לאלעד״, אמר אחד הנערים, ״אני אקח את החבילה. אני אח של אייל יפרח…״.