בשבוע שעבר כתבתי על אחד מגדולי דורנו הנסתרים שנפטר לפני יו״כ, הרב אליעזר קוגל. לרוב הגעתי אליו כדי לשאול על הסוגיה שלמדתי או על התלבטות שהייתה לי. על עצמו ועל מפעליו למדתי רק מעט, מדברים שעלו דרך אגב בהקשר ענייני. למשל, פעם שאלתי אותו בסוגיית גרמא, והגענו לעניין מיקרופון שבת, ואז, תוך כדי דיבור, הבנתי שהוא זה שייסד את ׳המכון המדעי טכנולוגי לענייני הלכה׳, בשיתוף פעולה עם פרופ׳ זאב לב ופוסקי הלכה ידועים. (מי שנטל על עצמו את כל פעילות המכון לאורך השנים היה הגאון הרב לוי יצחק הלפרין). פעם התייעצתי איתו בקשר ליהדותה של עולה מרוסיה, והוא סיפר על התלבטות דומה בבית הספר שלהם, ומתוך כך הבנתי שהוא כנראה ייסד בית ספר ברוסיה, או אולי לעולי רוסיה. כשהעליתי שאלות בפעילות להעמקת הזהות היהודית בתל אביב וכדו׳, הבנתי שהוא מכיר את הנושא מקרוב, אבל טרם ידעתי עד כמה הוא התמודד עם הנושא, ושהוא הקים אינספור מוסדות בתחום, כמעט בכל עיר ויישוב בארץ.
למפעליו הרבים הוא גייס, בין היתר, את ר׳ שכנא רותם (רוטנברג, איש פא״י), סמנכ״ל משרד הפנים, להקמת תשתיות תורניות בכל עיר ומועצה בישראל. רותם גם גייס הון עתק מתורמים, עד שהרב שמחה קוק זצ״ל אמר עליו שלא היה אדם שתרם כמוהו להקמת עולם התורה בישראל מאז קום המדינה. את התורם האמריקאי הגדול, זאב וולפסון, גייס ר׳ אליעזר להקמת מתיבתות, ואחר כך למוסדות שונים לחינוך ולהפצת התורה בכל שכבות הציבור. וולפסון ובניו-ממשיכיו, הם היום מהתורמים הגדולים בעולם היהודי לחיזוק הזהות היהודית ולמניעת התבוללות.
לפני כחמש עשרה שנה, בימי ההתנתקות (במובניה הרבים), שאלתי אותו אם הוא רואה איזה מהלך טבעי של התקדמות הגאולה, שהרי בחשבון רציונאלי העם היהודי הרחב בתהליך של ירידה ערכית גדולה, ובהתבוללות שלא הייתה דוגמתה. הוא אמר שהוא באמת לא רואה איך תקרה מהפכה בעם היהודי לפני ביאת המשיח, שהוא לא זוכר תקופה של ירידה ושקיעה חומרנית כזאת בציבור הכללי, ושהוא לא רואה מהלך שבו דברים ישתנו באופן דרמטי בדרך הטבע.
אבל מלפני כעשור התחלתי לשמוע ממנו מנגינה אחרת. זה התחיל בפירוש לברכה בתפילת העמידה, שהוא אמר לי אז: ״אני אומר שלוש פעמים בכל יום ׳תקע בשופר גדול לחרותנו׳, ושואל את עצמי: מהו השופר הזה? איך הוא נראה ונשמע? אני חושב על יהודי שנמצא בקצה העולם, תלוש מכל קהילה ומכל קשר ליהדותו, אין לו שום משמעות להיותו יהודי, ופתאום מתעורר בקרבו איזה צורך לחפש דרך. זה קורה היום המון, ובמקרים רבים כל כך אי אפשר להבין מה או מי עורר בו את זה. אני מרגיש שזהו ה׳שופר גדול׳, שהקב״ה השמיע את קולו ליהודי הזה, והיהודי הזה שמע קריאה פנימית בתוכו. אבל זה עלול אחר כך לשקוע ולהישכח ממנו, ולמעשה לא יקרה שום שינוי בחייו. אז אנחנו מבקשים עוד: ושא נס לקבץ גלויותינו. נס זה דגל. מבקשים שאחרי ההתעוררות הזאת, הקב״ה יפגיש אותו עם איזה אדם, ספר, אירוע, משהו שיורה לו את דרכו. ועדיין אולי הוא יתקדם קצת אבל לא ברמת תיקון שלם, ולכן מוסיפים: ׳וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ׳ – מבקשים שהוא ימשיך, שיצליח להשלים את תיקונו. אני רואה את זה מתחיל כבר עכשיו. אנחנו בתוך השלב הזה, מתחילים לשמוע בדור שלנו את השופר הזה…״.
תפריט
