01
אחד המגיבים העיר לי, בצדק, שלפעמים הסיפורים בפינה זו מופתיים כל כך, עד שנראה שמדובר במלאכים ולא בבני אדם. אז זימן לי הקב״ה לפגוש בירושלים יהודי בשם ישראל הוכוולד, ולהאזין לזיכרונותיו הקדומים מגדול הפוסקים, הגרז״ן גולדברג זצ״ל:
״בילדותי בירושלים היה לי חבר בשם זלמן נחמיה גולדברג, הייתי משחק איתו ג׳ולות. היו אז ג׳ולות גדולות, אספנו והיינו גם מחליפים. למדנו בישיבה קטנה בשם ׳תפארת צבי׳, והר״מ שלנו היה הרב שלמה צימבליסט. כבר אז ראו שהחבר הזה הוא אדם גדול. הוא זכר הכול בעל פה, הקשה קושיות, והיה מהתלמידים שמרבים להתווכח עם הרב. היה לנו גם איזה משחק של חפירות בקרקע, בבוץ, אני כבר לא זוכר איך היו משחקים…״.
אגב, אחיינו של אותו ר״מ היה ר׳ חיים גדליה צימבליסט, מגדולי הדיינים, ונפטר לפני חודשים ספורים. באחרית ימיו היה מוסר שיעורים בישיבת ׳מעלה אליהו׳ בעירו תל אביב. היה עוד אחד מגדולי תלמידי החכמים שחיו מעל המחלוקות והגדרות המחנות, ״חבר אני לכל אשר יראוך״.
02
לפני מספר שבועות כתבתי כאן סיפור על הרב אשר זאב ורנר, אב״ד טבריה, שיהודי אחד בא לפניו מודאג כשבנו לא חזר ממבצע קדש, וגם לא נמצא בין שמות השבויים. העירני אחד הקוראים שהנעדר הזה היה אביו, וכך תיקן והשלים את הסיפור: ״סבא שלי היה מלמד בת״ת בטבריה, שמו היה ר׳ יחזקאל ליפשיץ, חסיד קרלין. כשבנו (ואבי מורי) בנציון לא שב ממלחמת סיני, הוא ניגש בדאגה לרב ורנר. הרב ורנר אמר שהבן חי והוא יחזור. אמי תבלח״א, הייתה בהיריון מתקדם עם אחי הבכור. כעבור זמן שלא התקבלה בו כל ידיעה, ניגש האב שוב לרב ורנר, והוא הוסיף להתעקש כי הבן חי ויחזור. (במשפחה מספרים שהוא פתח את ארון הקודש בטרם השיב). אבי היה מראשוני חיל השריון בצה״ל. הוא היה קשר גדודי, ובמבצע קדש שימש כקשר בזחל״ם של המח״ט. הזחל״ם חטף פגיעת פגז, כולם נהרגו, והוא היחיד שהצליח לצאת מהזחל״ם אבל היה פצוע קשה. הוא הגיע לבית חולים שדה בסיני, שם הצילו את חייו והעבירו אותו לבית חולים רמב״ם. רק אז התקבל מידע שהוא חי ומאושפז. זה קרה לפני הברית של אחי״.
את הסיפור שמעתי לראשונה ממו״ר ׳נתיבי ישרון׳ מסלונים, שהוסיף כי ר׳ יחזקאל ליפשיץ הנ״ל היה המלמד שלו ושל אחיו וגם של אביהם. כולם אהבו ללמוד אצלו כי הוא לא היה מעניש. הוא היה מסתובב בכיתה ומלמד, בלי צורך להסתכל בגמרא מכיוון שידע אותה בעל פה. פעם, בתור פרס הצטיינות, לקח המלמד את אחיו הנ״ל לטיול לבני ברק. הם נכנסו אל ה׳חזון איש׳ והמלמד שאל: ׳אני מלמד כבר 40 שנה. עייפתי, אולי הגיע זמני לפרוש?׳, החזו״א השיבו שחשוב מאוד שימשיך, והוסיף שיזכה להעמיד דור רביעי של תלמידים. וסיפר מו״ר כי אכן המשיך, וארבעה דורות למדו אצלו…
03
שמעתי ממו״ר: ״בסלונים עניין ארץ ישראל היה תמיד קודש קדשים, ראשון במעלה. כבר מלפני דורות היו הרביים מקפידים על כך שישלחו החסידים תרומות גדולות לארץ ישראל, והיו מוכיחים את מי שלא תרם כפי יכולתו. חמי האדמו״ר ׳נתיבות שלום׳ לא אישר לאף אחד לצאת מהארץ אלא אם היה מצב שקרוב לפיקוח נפש. סתם נסיעה לפרנסה הוא לא היה מתיר. אני נסעתי בצו הישיבה לצורכי קיומה, אבל נסיעות פרטיות לשמחות וכדומה הוא לא היה מתיר כלל״.