מיומנו של תלמיד

01
01:30 בלילה. שעה שבה ערים חיילים העומדים על המשמר, או רופאים העוסקים בהצלת חיי אדם בלבד. הרב דרוקמן, עומד על המשמר ועוסק בהצלת חיי אדם בדרכו שלו – מעביר שיעור לתלמידי הישיבה. הלו"ז של הרב בישיבה היה מתחיל רק בשעה 22:30, אז הוא היה מלמד את תלמידי שיעור א'. בשעה 23:30 היו מתחילים את השיעור תלמידי שיעור ב', וכן הלאה. כך יצא שאנו, תלמידי השכבה הבוגרת, התחלנו את השיעור רק בשעה 1:30. כך היה בכל שבוע, אך יש שבוע אחד שזכור לי במיוחד. לשיעור הגענו שני תלמידים בלבד. בפתח השיעור, הרב אמר לנו את נושא השיעור, וכאשר סיים את המשפט, אנחנו רואים שהרב נרדם. אחרי דקה או שתיים – הרב מתעורר, ממשיך את השיעור, ואז שוב נרדם. עוברות עוד 3 דקות, ושוב הרב מתעורר, ממשיך עוד משפט או שניים מהעניין המדובר, ושוב הרב נרדם. כך קרה שוב ושוב, ויצא שמתוך שיעור שלם של 45 דק’- בהקלטה נשארו לנו קצת פחות מעשר דקות. נפלאת הייתה בעינינו – בסוף השיעור כשהסתכלנו על כל מה שהרב אמר ברציפות – מצאנו רצף הגיוני לכל הדברים שנאמרו.
הסיפור הזה הוא עצמו שיעור בפני עצמו על העוצמת המחויבות ללימוד תורה שהייתה לרב, עד כמה לא היה מוכן לוותר על אף תלמיד, וגם אם זה רק שני בחורים, לשבת איתם בשעות הכי קטנות ולהתמיד בזה גם כשעייף וקשה. אנחנו כמובן לא הרשנו לעצמנו לכעוס על הרב. הכרנו את הלו”ז העמוס שלו.
אך עיקר הסיפור התרחש בשבוע שלאחר מכן כאשר הרב אמר לנו בפתח השיעור: “בשבוע שעבר הייתי כל כך עייף שכשסיימתי משפט לא זכרתי מה אמרתי בהתחלה שלו. אני אפילו לא יודע אם היה רצף לשיעור. תזכירו לי בבקשה על מה דיברנו בשבוע שעבר ונחדד את הדברים”. מכאן למדנו את גדולת הענווה של הרב. ראש הישיבה, שיודע להישיר מבט. כידוע, ענווה היא אחת מהמידות שהתורה נקנית בהם.
02
90 שנה של הרב דרוקמן בימים של אדם רגיל זה לפחות פי שלוש. בישיבה ראינו איך הרב חי חיים גדולים, ציבוריים, משמעותיים, ובמקביל, מתוך רצון תמידי להגדיל תורה ולהאדירה, היה מסוגל לעסוק בכל פרט קטן בישיבה.
מפורסם לכל הסיפור על אפי איובי ז”ל, שהיה הנהג של הרב בפיגוע הקשה באזור חברון. עשרות קליעים פגעו באפי, והרב נפגע מעט. הרב ישן רק בנסיעות, וזה הציל את חייו. עם כניסתו לרכב היה מוריד את המושב אחורה ונרדם. בפיגוע הזה המחבלים ירו בחלונות, כך שהרב, שהיה במצב שכיבה מתחת לחלונות לא נפגע. ההבנה שלו הייתה שהוא קיבל חיים במתנה ולכן עליו להוסיף ולעשות עוד משהו עבור עם ישראל.
לרב הייתה עין טובה ענקית כזאת כלפי שמיים וכלפי כל אדם מישראל. למרות שעלה לארץ עם ההורים לבדו ללא הוריו, שהצטרפו מאוחר יותר, ולא נותרה להם עוד משפחה – הוא הרגיש כמה הוא מחויב להוקיר טובה לקב”ה, על המדינה, ועל כל מה שיש לנו כאן. היה לו חשוב להתפלל בכל יום העצמאות עם ברכה בכדי לתקן את הטעות של חזקיהו המלך שלא אמר תודה.
לא פעם הוא לימד אותנו את אותה איגרת מפורסמת של הרב קוק זצ”ל על סגולת ישראל, ובה מוזכר שיציאה מעם ישראל זה מי שפועל בפועל נגד היהדות ועם ישראל. אנחנו תמיד ניסינו לאתגר אותו עם דוגמאות מפוליטיקאים מסוימים ואנשים שעשו דברים חמורים נגד עם ישראל, והוא היה מזדעק ומקשה איך אנחנו מעיזים לחשוב על דברים כאלה. בתמורה הוא היה מסביר לנו איך אותם אנשים עושים הכול מתוך רצון לעשות טוב לעם ישראל, ועד כמה הם אוהבים את עם ישראל, גם אם הם טועים.
הייתה תקופה שישיבות ההסדר “שלטו בכיפה” וכל בחור שהיה רוצה להיטען קצת בתורה היה מגיע לשנה לישיבת הסדר, ואח”כ היה עוזב את הישיבה והולך לצבא. אלו היו הימים שלפני המכינות. בהמשך, כשקמו המכינות, הייתה ירידה בכמות הבחורים שמגיעים ללמוד בישיבות ההסדר. גם לישיבת אור עציון הגיעה הבעיה הזו. משפחתי ואני בדיוק חזרנו באותה תקופה משליחות בחו”ל מטעם בני עקיבא העולמית, וקיבלתי הצעה ללמד במכינת נוקדים. ניגשתי לרב ושיתפתי אותו בקושי שלי ללכת ולחזק את עולם המכינות, ש”נאבק” בישיבות ההסדר. הרב- וכאן רואים את גדולתו העמוקה, ענה לי תשובה שאי אפשר היה לצפות מאף אחד אחר: “עולם המכינות הקדם צבאיות הוא צורך שקיים היום בציונות הדתית. וכשצריך משהו מחובתנו להתייצב ולומר “הנני”. גם אם זה נשמע כאילו זה פוגע בישיבה, צריך לתת מענה לצורך הגדול שקיים. “תמיד להסתכל על הצורך של הכלל ולא רק על עצמו, אפילו אם הוא עצמו, המפעל שלו נפגע לכאורה. האמת שהיום אנחנו יכולים לומר מבחינת המספרים שכולם גדלו והתרחבו, וכמאמר חז”ל “אין מלכות נגעה בחברתה כמלוא נימה”. אבל לראות את זה בשעת משבר, זו גדלות אמתית. לזכרו.