מחאה שיצאה משליטה

01
אני בעד מחאות ומאבקים. סיקרתי הפגנות רבות ואף לקחתי חלק פעיל במחאות שונות במהלך שנות חיי. פעם אחת זה קרה כאשר חרב כלכלית הייתה מונחת על צווארי והמקום בו עבדתי היה בסכנת סגירה מידית. הפגנו מול הכנסת ומול משרד האוצר. השבתנו את העבודה, החזקנו שלטים, חיכינו לשר האוצר דאז יובל שטייניץ מחוץ למשרד כדי שיראה אותנו בעיניים שלו. הכל בגבולות המחאה. זו הייתה מחאה מהלב. אחרי כמה חודשים הפסדנו. המקום נסגר. פוטרנו מהעבודה ונאלצנו לחפש את מקומנו.
שנים קודם לכן הייתי חלק מעוד מאבק. למדתי במכינה הקדם צבאית בעצמונה שנה וחצי. זה היה הבית שלי באותה תקופה. איבדתי שם חברים. קיבלתי שם ערכים. אחרי שסיימתי לקחתי חלק במחאה נגד פינוי גוש קטיף החזקתי ידיים עם חבריי בבית הכנסת האמנתי לרבנים ונבחרי ציבור שאמרו שלא יהיה פינוי. אמרתי לעצמי בתמימות של ילד בן 22 מה הסיכוי? הרי יש כאן חדר אוכל, בית מדרש, בתים, גני משחקים, חנויות, קהילות שלמות. אין מצב שהכול יתפוגג כלא היה. מחיתי יחד עם חבריי. החזקתי סרט כתום. אבל הפסדנו. המכינה שבה עוצבתי נמחקה, הסיפורים מהשבילים ומדיונות החול הבלתי נגמרות נשארו כזיכרון רחוק.
02
אני לא נכנס לתפקידה של התקשורת. אני חלק ממנה כעת ולא התעניינתי בה אז. אבל אני כן נכנס לזכות המחאה והיכן היא נגמרת. היכן היא הופכת למסוכנת עבור כולנו. ביום שני השבוע ראינו ושמענו מחזות לא פשוטים. אני לא מצליח להבין מה עובר לאנשים בראש כשהם מתכננים ועושים מה שעשו לחברת הכנסת טלי גוטליב. מה גורם להם להתגנב לבניין, להתבצר בקומת המגורים לפנות בוקר ולהגיד "את היום לא יוצאת מהבית". מה עובר לאותם אנשים בראש? מה עובר להם כשהאישה הזו נאלצת לצאת אליהם עם כותונת לילה ומסבירה להם על בתה בעלת המוגבלות שזקוקה למסגרת שלה? והם חוסמים ונעמדים. זה כמעט בלתי נתפס. ומה עובר לחברי כנסת בראש כשהם מכנים את הממשלה 'נאצים' או אומרים משפט כמו "גם היטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי". ומה גורם לקצינים בכירים לשעבר לדבר על שפיכות דמים ושימוש בנשק? השיח המסית הזה לא נעצר. הוא ממשיך ומתעצם מיום ליום. יגיד מי שיגיד שההסלמה בשיח היא תוצאה של ההתקדמות בחקיקת הרפורמה המשפטית. אבל זו טעות.
03
אני הפסדתי כמה מאבקים. זה קשה, כמעט בלתי נתפס אבל זה לא סוף העולם. אני לא מתיימר לחשוב עד כמה המאבק חשוב למפגינים ולמוחים. לי יש ביקורת על הדרך שבה מתנהלת הממשלה בנוגע לחקיקה. אני חושב שבהחלט יש לעשות שינוי במערכת המשפט ואסור להיכנע לאותן אליטות ששלטו במוסד הזה מקום המדינה. האליטות השפיעו באופן דרמטי על אופיה של המדינה והם לא שיקפו את הציבור. מנגד חשוב שתהיה הידברות ודיונים על הסעיפים השונים. לא חרמות ודהירה לחוקק חוקים. אני גם חושב בהחלט שנאשמים שמתעסקים ברפורמה לא עושים זאת בידיים נקיות. בהקשר הנוכחי אני לגמרי בעד במתווה הנשיא כפי שהוצע.
אבל אני ממש חושש מהשיח. צריך להבין, ברגע שמפגין מבין שאין לו דרך להשפיע יותר הוא מיד מסלים את המאבק. הקווים האדומים נחצים ברגע, בהחלטה של כמה דקות. עולה רעיון ויוצאים לבצע. המבט הוא רק על איך אני מנצח כעת ולא מה עלול להתרחש ב'לונג ראן'. הנחת היסוד שיושבת בקרב המוחים היא קץ הדמוקרטיה. או הכל או כלום, ומכאן הסכנה. לפני כמה ימים קיימו השר בצלאל סמוטריץ' וחבר הכנסת שמחה רוטמן לייב פייסבוק על הרפורמה המשפטית. סמוטריץ' נשאל: "מי מבטיח שלא תגעו בזכויות אדם?", והשיב: "אני מבטיח לא לפגוע בזכויות אדם. אני לא חושב שבית המשפט העליון שמר על זכויות אדם. בבית המשפט לא שמרו על זכויות אדם בגירוש גוש קטיף. בית המשפט שומר על זכויות אדם בצורה מאוד סלקטיבית". סמוטריץ' מנסה במהלך הימים הללו להידבר עם מי שרוצה לשמוע. הוא מנסה להסביר את הרפורמה ופועל לייצר שיח.
היכולת לדעת להפסיד היא חשובה מאוד, בטח בניהול מערכה. על המפגינים לעקר את התחושה שהמדינה אבודה ופניה לאבדון גמור. משום שתחושה הזו מקנה להם את ה'אישור' להקצין מחאות ולחצות קווים אדומים. סביר שהסאגה המשפטית תסתיים מתישהו תהפוך לשגרה או תעלם מחיינו, מי יודע? אך בפועל עדיין יישארו כאן פירורי שנאה בכל מקום. זה תמיד יבעבע מתחת לפני השטח ויאיים להתפרץ עלינו מחדש. אסור שהמחאה תצא משליטה.
צריך לדעת מראש: כשיוצאים למאבק עלולים גם להפסיד. ■