דור השפע של הציונות הדתית

צריך לומר את האמת, התרגלנו לטוב.
אנחנו דור השפע של המגזר – התרגלנו שיש ישיבות תיכוניות ואולפנות, התרגלנו שיש עשרות ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, שיש בצה"ל כל כך הרבה משלנו. התרגלנו למדרשות, ליישובים הפורחים, התרגלנו למעל חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון, התרגלנו לכמות בלתי נתפסת של גרעינים תורניים, לאלפי חניכים בתנועות הנוער, פשוט התרגלנו.
ובגלל שהתרגלנו אנחנו גם מרשים לעצמנו להתלונן, לבכות, לקטר בלי סוף… על החינוך ועל הפוליטיקה, על הצניעות ועל הסמארטפונים, ועל הנוער, אוי כמה גרוע המצב של הנוער.
אנחנו מייצרים לעצמנו עמדה מתמסכנת, מתמסכנים בפני החרדים על כמה אנחנו לא מספיק דתיים, כל הזמן מחפשים מה רע בתוכנו, כמה המגזר שלנו דפוק ומהם אחוזי הדתלש"ים. העיסוק הזה בכמה אנחנו לא טובים בונה פה דור שלם שרואה בדרך הציונות הדתית דרך של ברירת מחדל, של פשרות, 'בדיעבד' כזה, ולאט לאט אנחנו מאבדים את הלכתחילה.
אנחנו דור השפע של המגזר ולכן התרגלנו לטוב הזה, התרגלנו שבחור בכיתה ט הולך לישיבה תיכונית ואחר כך ברור כל כך שהוא יבחר במסגרת המשך כל שהיא לפני הצבא, וברור לנו כל כך שיהיה אפשר במדינת ישראל לשרת בצבא במסגרת ההסדר, ושהמדינה אשכרה תעריך את לימוד התורה שלנו. אז רבותיי, אני כאן כדי לפקוח לכם את העיניים, זה כל כך לא ברור מאליו.
לאחר פטירת מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל נפתח לי צוהר כדי ללמוד מעט מתפיסת עולמו של הרב, גיליתי תפיסת עולם שסידרה לי המון דברים בראש. פתאום הכול התיישב לי – כל המחלוקות, כל הריבים והבעיות במגזר, שאגב, עצם המילה 'מגזר' כשלעצמה לא ברורה מאליה בכלל. העוצמות והגודל שהציבור שלנו הגיע אליו לא נתפסות כלל וכלל, הרב חיים הוא לא בן דורנו החדש, הוא ממייסדיי ישיבות כרם ביבנה ואור עציון ומבעלי המהפכה של שבט איתנים בבני עקיבא.
הרב חי את הרע, הוא היה ניצול שואה, היה בשיא הרוע ואז הגיע לכאן, לארץ הזו. כשנמצאים בחושך ופתאום נדלק האור מעריכים הרבה יותר את האור. אדם עיוור שמעולם לא חווה תחושת אור לא יודע מה הוא מפסיד, לעומתו אדם שהתעוור על ידי תאונה חס וחלילה יודע היטב מה הוא מפסיד וחייו קשים פי כמה. כאלה אנחנו – דור השפע של הציונות הדתית, עיוורים מלידה, נולדנו לתוך דברים שמבחינתנו כל כך ברורים מאליהם. כל המפעל האדיר הזה פשוט היה כבר שהגענו ומאז רק גדל והתפתח, אנחנו לא יודעים רע אמיתי מהו, לא היינו פה כשהיה כל כך ברור שבכיתה ח מורידים את הכיפה ומתקדמים הלאה בחיים, שדתיים זה ליום כיפור בלבד. המהפכה שחולל הרב דרוקמן גרמה לו להיות כזה שרואה תהליכים, רואה מקרו ולא מיקרו, מבין מה היה פה לפני חמישים שנה ולכן יודע כל כך להעריך את מה שקורה היום!
כל האמור כאן אינו בא לעצור ולו לרגע מאבקים חשובים שמתנהלים כיום, בזירה הפוליטית, בעולם הישיבות, בצבא ובמרחב הציבורי, בחינוך וביהדות ובאמת בכל תחום שהוא… השאלה הגדולה היא שאלת העמדה בנפש, איך אנחנו ניגשים לסוגיות הללו? מתוך התרפסות וחשיבה שלילית שאנחנו דפוקים ושאנחנו בדיעבד, או מתוך רוח גדולה שמבינה את גודל התקופה ואת גודל הדור, שרואה בדרכה של הציונות הדתית דרך נכונה, אמיתית וטובה.
זה לגמרי בסדר להיות עם רגל על הגז וכל הדרך ליהנות מהנוף. אנחנו יכולים להמשיך להיאבק על צביונה של המדינה, על הלהט"ב ועל גובה המחיצות בבתי הכנסת, ותוך כדי להודות לריבונו של עולם על גודל הנס ועל זה שהוא נותן לנו לפקוח עיניים.
אנחנו לא צריכים, אלא מחובתנו יותר לפקוח עיניים, לשים לב לכל השפע האלוקי שזכינו לו – לשוב לארץ ישראל, למדינת ישראל, לזכות לצבא משלנו, לישיבות רבות הלומדות תורה, למדינה יהודית המפותחת מבחינה טכנולוגית יותר מרוב מדינות העולם.
חייבים להפסיק להסתכל כל הזמן רק על הרע שיש בציבור הציוני דתי. תנסו להסתכל על הדברים כמעין גרף גדול, להרחיב את המבט, ואז, כשנראה את התמונה הגדולה יותר נבין שאנחנו בעלייה מתמדת, מתקדמים ללא הפסקה. שנזכה בעז"ה לראות כיצד גם הקשיים והאתגרים מובילים את עם ישראל למקום גבוה יותר, איתן ויציב, לקראת הגאולה השלמה במהרה בימינו.
ולכל המודאגים, אל חשש, אנחנו הולכים בדרכם של הרואים למרחוק – של מרן הרב קוק זצ"ל, בנו הרב צבי יהודה, וכמובן בדרכו של הרב דרוקמן. קמעא קמעא.