את חטאיי אני מזכיר בפניכם – שנים רבות נכנסתי לאווירה הכללית שזלזלה באכילת המצה. אולי לא בדיוק זלזול אלא מצב שאוכלים מצה כי חייבים, סובלים בשקט כשאוכלים את המצות, ומייד כשהחג יוצא רצים למאפייה הקרובה וקונים לחמניות. ושוכחים מהמצה עד שנה הבאה.
בשנים האחרונות לא רק שאני לא אומר לשון הרע על המצה, אלא אפילו התחלתי להתחבר לאכילת המצה ולהרגיש מחובר אליה מבחינה רוחנית ופיזית, ואני מתייחס אליה כלחם רפואת האמונה.
אשתף אתכם בסיפור ששמעתי לפני שנים מהרב בידרמן, שחיזק אצלי את החיבור לאכילת המצה: את הסיפור סיפר יהודי מהונגריה שכל משפחתו נרצחה בשואה, כשהוא במחנה עבודה יחד עם בן ישיבה נוסף.
כאשר התקרב חג הפסח אמר לו אותו בן ישיבה, שהינה מתקרב חג הפסח, ושהוא מאוד רוצה לאכול כזית מצה כדין בליל הסדר. לאיש נודע שצבאות בנות הברית הפציצו בקרבת מקום מחסן של חיטים השייך לגרמנים, וכשאף אחד לא ראה הוא רץ אל עבר אותו מקום וליקט כמה גרגירי חיטים, מיהר ונטל שני אבנים ובהן טחן את החיטים, ובמהירות הצליח ללוש את העיסה ולאפותה ולעשות ממנה כמה מצות.
כשחזר לחדרו הבחין בו אחד השומרים וראה שהוא מסתיר דבר מה תחת בגדיו, הוא הורה לו להרים את ידיו והמצות נפלו, השומר הכה אותו, דרך על המצות, עשה מהן גל של פירורים, והשאיר את היהודי לנפשו פצוע וחבול כשכל כולו שותת דם.
כאשר עזב אותו השומר, הוא, בשארית כוחותיו התחיל ללקט את פירורי המצה שאפה במסירות נפש, והצליח להציל כזית אחד של מצה. בשמחה מהולה בעצב הגיע אל אותו בן ישיבה ובישר לו שהצליח לאפות מצות, אך לא נשאר בידו כי אם כזית אחד. ביקש ממנו הבחור שייתן לו את הכזית האחרון שנשאר בידו, אך הלה סירב בכל תוקף, וטען שמסר את נפשו כדי להשיגו ואף לקה על כך מכות אכזריות, ואיך יוותר על קיום המצווה לאחר כל היגיעות שעמל וטרח? לאחר ויכוחים הכריעו ביניהם שהיות והבחור ישיבה זוכר בעל פה את כל נוסח ההגדה והתפילה, על כן יקבל הוא את המצה ובשכר זה יאמר לפניו בחג הפסח את נוסח ההגדה וסדר התפילה מילה במילה. היהודי הסכים בתנאי ששכר המצווה יישאר שלו.
כשהחג נכנס התפלל בחור הישיבה תפילת ערבית בהתרגשות, והמשיך בסדר אמירת ההגדה בזמרה ובנעימה, כאשר האיש חוזר אחריו מילה במילה. וכפי המסוכם בירך הבחור ברכת ׳המוציא׳ וברכת ׳על אכילת מצה׳ ואכל את כזית המצה. כאשר הגיע לומר ׳הלל׳ התפרצו רגשות הבחור ומרוב התרגשות פתח בקול רעש גדול ובשמחה עצומה אמר: "ברוך אתה ה׳ אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ה-ה-ל-ל", צעקותיו הגיעו אל אוזני המפקד הגרמני, שלא חשב לרגע, שלף את אקדחו וירה בו למוות.
עברו ימים והיהודי שנותר זכה להינצל והקים בית נאמן בישראל. לילה אחד התגלה אליו הבחור בחלומו, וביקש ממנו שייתן לו שכר אותו כזית מצה שאכל בגיא צלמוות ערב פטירתו. האיש סירב לקיים את בקשת המת, שהרי בקושי הסכים לתת לו את המצה, ורק לאחר תחנונים והפצרות התרצה לפנים משורת הדין לתת לו את זכות האכילה בתנאי שהוא יקבל את שכר המצווה. הנפטר לא הרפה ממנו, והתחנן על נפשו שיסכים לתת לו את שכר המצווה, ומתוך כך התעורר הלה בבהלה משנתו, כשהוא אינו יכול להירגע מן המחזה שראה בחלום.
למוחרת הוא פנה אל רבו בבני ברק, וסיפר לו את שקרה בחלום. הרב פסק בפשטות "ראוי לך מצד היושר לוותר על שכר מצוות אכילת אותה כזית מצה…". הוא שאל מדוע ׳מצד היושר׳, הלא זו מידת חסידות, שהרי כל עיקר מצוות אכילת מצה נתן לו לפנים משורת הדין וכל שכן את שכר המצווה, אך הרב לא נתפעל מטענותיו ותחת זאת השיב לו בניחותא "בפטירתו אין בידו לקיים מצוות מצה, אבל אתה נשארת לפליטה, וכמה כזיתים מצה זכית לאכול מאז אותו פסח ועד עתה, וכי אין זה מצד היושר שתמסור לו שכר המצה…".
מייד קיבל עליו היהודי לקיים את הדין, והכריז שהוא מוסר ומעביר את שכר אותה מצוות אכילת מצה לנשמת הבחור שנהרג על קידוש ה׳. בבואו לביתו הלך לישון, והינה בחלומו נתגלה אליו ידידו הבחור, ובפנים מאירות הודה לו בכל לב על הטובה הגדולה שגמל עימו ועל קורת הרוח המרובה שגרם לו.
למוחרת הלך היהודי אל ביתו של הרב, וסיפר לו על החלום השני אמר לו האדמו"ר "הלא אותו בחור שנהרג על קידוש ה׳ בוודאי שכרו גדול בשמיים על תורתו ועל עבודתו ועל כל פעליו שעשה בימי חייו, בנוסף על כך הרי שכרו גדול בגלל שמסר נפשו על קידוש ה׳, ואף על פי כן היה זקוק לשכר מצוות מצה באותה שנה, לכן הבה נתבונן כמה מצוות המצה שאנחנו עושים חשובה ומשמעותית בשמיים". ■
תפריט
