הגרמנים נכנסו לבודפשט כשהיה בן 10, והורו לכל תלמידי בית הספר היהודי לחזור לבתיהם. בחודשי המלחמה הצליח לברוח מהגטו בעגלת מתים, ולהינצל בין השאר ממוות ביריות על גדת נהר הדנובה. כשעלה לארץ כנער התמודד עם עול פרנסת המשפחה והקים את חברת השיווק המצליחה ׳הנמל׳ • אליהו טרביץ, בן 90, הולך בכל בוקר לעבודה ומודה לה׳: ״אני מאושר שיש לי משפחה״
באותם זמנים היה חשש גדול מהמתיישבים ביהודה ושומרון, עם העוזי והדובון. היתה ישיבת ממשלה עם שר המשטרה בנושא המיליציות החמושות של המתנחלים
״מחבל מהכפר הסמוך לקרית נטפים חדר לישוב ודקר אנשים. הסיור הצבאי הגיע חצי שעה אחרי הפיגוע, כך שיעילותו ויכולתו להבין את הסיטואציה היו לוקות בחסר. אחרי הפיגוע הזה הוקמו כיתות הכוננות בשומרון״, כך מתאר אייל ניומן את הטריגר האחרון שהוביל להקמתן של כיתות הכוננות ביו״ש ובישובי קו העימות.
ניומן, נשוי ואב לחמישה, מתנדב בכיתות כוננות מאז שנת 1996, עת השתחרר משירותו הצבאי. כיתת כוננות הינה כוח אבטחה המורכב ממתנדבים תושבי הישוב שמטרתו להעניק מענה ראשוני באירועי חירום. כיתת הכוננות הראשונה בה התנדב היתה בעיר אריאל: ״זה היה אחד המקומות הראשונים שבהם הוקמה כיתת כוננות במתכונתה הנוכחית. היו כיתות כוננות בארץ לפני כן, אבל תפקידן היה שונה. מדובר בשנים שאחרי הסכם אוסלו, והיה ברור שהשטח מתחמש ובוער. היו אינדיקציות על כוונת מחבלים לחדור לישובים, ועם כלי נשק מסוכנים יותר מסכין.
״קב״ט מועצה אזורית שומרון ועוד אנשים מתחום הביטחון האזרחי, ביניהם גלעד זר הי״ד, זיהו את הבעיה הגדולה: לצבא היו כוחות בשם ׳כוח התערבות׳ – מעין סיירת שאמורה להגיע במצבי חירום ופיגועים. אבל צוות התערבות אחד ישב באריאל וצוות שני במקום אחר, והישובים עצמם היו צריכים לחכות להגעת הכוחות הללו. כאמור, בפיגוע בקרית נטפים הצבא הגיע אחרי כחצי שעה. פיגוע זה עניין של דקות ספורות, בטח לא חצי שעה. היה מדובר בבעיה חמורה״.
בעקבות כך פנו התושבים לצבא בבקשה להקים מערכי הגנה יישוביים, והצבא אישר, אך זה לא היה פשוט. ״באותם זמנים היה חשש גדול מהמתיישבים ביהודה ושומרון, עם העוזי והדובון. היתה ממש ישיבת ממשלה עם שר המשטרה, בנושא המיליציות החמושות של המתנחלים. הדברים הגיעו לעיתונים, היו חששות וכו׳. גם הצבא הסתייג מלחלק נשק לאזרחים. זו היתה ממש מהפכה – העברת הסמכות הביטחונית באירוע אמת לכוח אזרחי״.
כוח אזרחי?
״באותה תקופה כיתת כוננות לא היתה חלק מהצבא. רק אחרי שנים כיתות הכוננות הפכו להיות תחת צה״ל. בתחילה היה מדובר בכוח אזרחי – אזרחים שיורים ופותרים בעיות ביטחוניות, כך זה הוגדר בחוק. לקח קצת זמן לעכל את זה״.
ניומן מתאר שעם הקמתן היתה גמישות רבה בנוגע לכיתות הכוננות: ״בהתחלה לא היו תרגולות עבור כיתות הכוננות, כל אחד עשה מה שרצה. חלק מכיתות הכוננות השתתפו בפעילות פלילית – תפיסת גנבי רכבים, למשל. המשטרה הפעילה אותנו. או כשהגיעו מתפרעים מהכפר הסמוך לאריאל שלחו אותנו לעמוד מולם, ובכלל לא היה לנו ציוד מתאים. ולמרות הקשיים אתה עומד באתגרים, מדובר באנשי מילואים עם הבנה צבאית״.
אליהו נולד וגדל בבודפשט, בירת הונגריה. אביו היה סוכן בחברת ממתקים ואימו עקרת בית ותופרת לעת מצוא. אחותו הבכורה הייתה גדולה ממנו בתשע שנים, ואחיו התאומים קטנים ממנו בשנתיים. ״משפחה דתית כמו יהודים רגילים, עד שהתחילה השואה. למדנו בבית הספר היהודי עד שהגיעו הנאצים. שאר המשפחה המורחבת התגוררה בעיר אחרת, מדובר על סדר גודל של 70 נפשות. מהמלחמה חזרו רק שניים״.
אליהו מתאר ילדות רגילה. ״כל הילדים היו שובבים בגיל הזה, משחקים בבית ובבית הספר. הייתי בערך בן 10 כשהגיעו הגרמנים, ומאז כל המשחקים היו בתוך הבית – כי לא הורשנו לצאת לשחק. בגטו כבר היה אחרת״.
מה אתה זוכר מכניסת הגרמנים לבודפשט?
״היינו בבית הספר כשנכנסו הגרמנים יחד עם פאשיסטיים הונגרים. הם באו לבית הספר היהודי והחזירו את כולנו לבתים, הורו לנו מעכשיו להיות בבית. הם שילחו גם את המורים ואנשי הצוות – פשוט סגרו את בית הספר ויותר לא הגענו אליו. עד הגטו לקח זמן, הכול היה באופן הדרגתי״, מתאר אליהו.
אביו, ראש המשפחה, נלקח ראשון על ידי הנאצים: ״לקחו את אבא שלי לימי עבודה, ומאז הוא לא חזר. לאחר מכן בדקנו ונודע לנו שהוא נפטר במחנה בוכנוואלד בגרמניה״. במקביל, אחותו הבכורה הסתתרה עם נערות נוצריות, ואילו אליהו יחד עם אימו ואחיו הקטנים התגלגלו לאחד הבתים המוגנים בעיר.
בתים מוגנים היו בניינים שהוכרזו כשייכים למדינות ניטרליות אשר העניקו חסות דיפלומטית ליהודים. ממשלת הונגריה בחרה לשתף פעולה עם הרעיון למרות שחוקיותו הוטלה בספק, משום רצונה למצוא חן בעיני אותן מדינות – שוויץ, שבדיה, פורטוגל, הוותיקן ועוד. המדינות הנ״ל הנפיקו תעודות הגנה ליהודים, והן אפשרו למחזיק בהן להתגורר בבית המוגן. בבתים המוגנים שהו למעלה מ-30,000 יהודים, אשר למרות תעודות החסות (המזויפות לעיתים) היוו מוקד לפשיטות הכוחות הפאשיסטים ההונגריים וחוו תקיפות מצידם.
אלא שפעם אחת נלקחו אליהו ואחד מאחיו לגטו היהודי: ״הכניסו אותנו לגטו, בלי אימא ובלי כלום. רצינו בכל הכוח לברוח משם. ניסינו לברוח כמה פעמים אבל נתפסנו וקיבלנו מכות. לא הרמנו ידיים עד שעלה לנו הרעיון – באותה תקופה נפטרו הרבה אנשים בגטו, והוציאו את הנפטרים בעגלות רתומות לסוסים על מנת לקוברם מחוץ לגטו. אחי ואני קפצנו על שתי עגלות מתים שהיו בדרכן החוצה, התחבאנו בין המתים והתכסינו בברזנט עד שיצאנו מהגטו. מחוץ לגטו קפצנו מהעגלות ורצינו לחזור לבית המוגן, עם האישורים השוויצרים או השבדים״.
את הבית המוגן מתאר אליהו כ״חדר צפוף, אבל הם לא פגעו בנו שם״. בניסיונם לחזור אל הבית המוגן קפצו אליהו ואחיו על קרון חשמלית בהיחבא, היות ולא היה להם כסף לשלם על הנסיעה. שני ילדים יהודים תופסים להם ׳טרמפ׳ על רכבת ברחובות העיר הכבושה, עד שהגיעו לבית המוגן ולאימם.
אלא שהמצב בבית המוגן הלך והחמיר, וטבעת החנק סביבם התהדקה. אליהו ממשיך ומספר: ״היינו שם סגורים, עם הזמן התחילו גם משם לקחת אנשים לגטו, אבל אותנו לא לקחו. לא היה אוכל, היינו חמישה-שישה אנשים בחדר אחד. יום אחד אימא שלי הודיעה שאין לנו מה לאכול, ושלחה אותי לנסות ולהגיע לחברה נוצרייה שלה – על מנת לבקש ממנה אוכל״.
״הייתי הגדול, בערך בן 12, ויצאתי מהבית המוגן במטרה להגיע לחברה של אימי ולבקש ממנה אוכל עבורנו. כשיצאתי החוצה תפסו אותי הפאשיסטים ההונגרים. הם היו מובילים יהודים לנהר הדנובה ויורים בהם בתוך הנהר, כי כבר לא היה מקום בגטו. תפסו אותי והכניסו אותי לשיירה שהייתה בדרכה לנהר. הייתי לבד, סביבי מבוגרים, זקנים וילדים. הובילו אותנו לאט לאט, והאנשים סביבי ביקשו שאעזור להם עם הילדים ועם החבילות, אבל לא רציתי לעזור לאף אחד – היות והייתי מרוכז ברצון שלי לברוח מהתהלוכה הזו כמה שיותר מהר. בדרך עברנו גשר, ניצלתי את ההזדמנות וברחתי במהירות בתקווה שעד שהם יורידו את הרובים ויירו בי כבר אספיק להימלט. ברחתי וברחתי וברחתי שעות, לא ידעתי לאן אני בורח. נעצרתי כשכבר לא היה לי כוח יותר, והתחלתי לחזור לבית המוגן שמשפחתי הייתה בו. חזרתי בלי אוכל, אך חיי ניצלו״.
בבית המוגן שהו בני המשפחה עד לסיום המלחמה, ״היינו בבית כמה חודשים, עד שפתאום נכנסו הרוסים והגרמנים ברחו״, אומר אליהו. לאחר המלחמה התאחדו האם והבנים עם האחות הגדולה, אולם אבי המשפחה, כאמור, לא חזר.
אלו מחשבות עוברות בראש בתקופה הזו?
״זה זמנים אחרים, לגמרי. לנו היו גם מזל וגם מרץ, כי לא היה מי שיהיה במקומנו – אני הייתי האבא של שני האחים שלי״, מספר אליהו. ״כמה שפחות לחשוב, לא לחשוב. בהתחלה הניצולים שחזרו מהשואה לא רצו לספר על קורותיהם, אבל עם הזמן כשפתחו את ׳יד ושם׳ ביקשו שנתחיל לספר ולכתוב. אנחנו פה בארץ חיים עם הילדים שלנו, זה עולם אחר. אי אפשר לתאר מה עבר עם ישראל במשך שנות המלחמה וכמה מעט שרדו״.
בעקבות הקרב בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, הוענקו צל״שים לאזרחים – לאנשי כיתת הכוננות
חלק מצבא ההגנה לישראל
פיגועי האינתיפאדה השניה בשנות ה-2000 הובילו להכרה בכיתות הכוננות כחלק מצבא ההגנה לישראל, כאשר שניים מהאירועים היו משמעותיים ביותר: קרב סמטת הגבורה בחברון ופיגוע הירי בקרית ארבע בו נרצחו הרב אלי ודינה הורוביץ הי״ד. ההחלטה להחשיב את כיתות הכוננות כחלק מצה״ל היתה החלטת ממשלה, ומדובר בהחלטה משמעותית ביותר. מרגע זה כיתת כוננות הינה כוח צבאי, הגובר על כוח משטרה ביהודה ושומרון משום שביו״ש הצבא הוא הריבון.
״בקרב סמטת הגבורה שלושה מחבלים ניסו לחדור לקרית ארבע. שבת ויצא, חודש כסליו, לפני עשרים שנה. תקופה כללית של הרבה ניסיונות חדירה. המחבלים היו שייכים לארגון הג׳יהאד האסלאמי והיו לבושים לבן כמו יהודים. הם ניסו להיכנס לקרית ארבע דרך הפשפש, השער הקטן, אך המחבל הראשון נתקל בכוח צבא וכיתת הכוננות שהיו שם ונהרג. שני המחבלים הנוספים התבצרו בסמטה סמוכה המחוברת לציר המתפללים במטרה לפגוע כמה שיותר בכוחות הביטחון.
המחבלים התקילו כוח נח״ל, מג״בניקים שהגיעו, המח״ט – אל״מ דרור וינברג הגיע לסמטה, נורה ונהרג. לתוך הכאוס הזה הגיעו אנשי כיתת הכוננות. הם היו כמעט לבד, החיילים שהיו באזור נפצעו או נהרגו. וחשוב לזכור – באותו רגע הם אזרחים. האזרחים נלחמו בגבורה במשך שעה וחצי-שעתיים כשכוחות צבא מסייעים להם. נשמע מגוחך, אבל זה היה המצב״, מתאר ניומן.
״הקרב היה הרואי וקשה, ובסופו, אחרי שחברי כיתת הכוננות חילצו את הפצועים וההרוגים מתוך הסמטה וייצבו את המצב, הצבא לקח פיקוד. הגיעו כוחות צבא משמעותיים ולקחו את המושכות חזרה לידיהם. בעקבות הקרב, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, הוענקו צל״שים לאזרחים – לאנשי כיתת הכוננות. אליהו ליבמן, היום ראש מועצת קרית ארבע ואז קצין הביטחון של הישוב היהודי בחברון, קיבל את אות ההערכה מטעם הרמטכ״ל״.
אלא שכיתת הכוננות של קרית ארבע ספגה אבדות קשות באותו הקרב. קצין הביטחון ומפקד כיתת הכוננות יצחק בואניש ושני מתנדבים בשם אלכס דוכן ואלכס צביטמן נהרגו בפיגוע, וקיבלו לאחר מותם את אות ההערכה מטעם הרמטכ״ל. ״בעקבות מותו של יצחק בואניש ממקימי כיתות הכוננות וממפתחי שיטות הלחימה והאימונים שלהן, הוחלט בצבא להכיר בהם כחללי צה״ל. עד אז חברי כיתת כוננות שנהרגו היו ללא זכויות״.
ניומן נותן כדוגמא את הפיגוע באיתמר, בו נרצחו בני משפחת שבו: ״בקרב עם המחבל בבית משפחת שבו הרבש״צ פרץ ראשון לתוך הבית, חטף צרור ונהרג. הוא לא נחשב כחלל צה״ל. הנושא הזה היה חשוב ליצחק בואניש, הוא שלח מכתבים ובקשות ונלחם שיכירו במתנדבי כיתת הכוננות כחלק מהצבא. לאחר מותו החליטו לקבל את בקשותיו ולהכיר במתנדבים כאנשי מילואים״.
אלא שתהליך ההכרה בכיתות הכוננות עוד לא הסתיים. חודשים ספורים לאחר הקרב בסמטת הגבורה חדרו מחבלים חמושים לקרית ארבע והגיעו לביתם של בני הזוג הרב אלי ודינה הורוביץ. הם רצחו אותם בדם קר, וכיתת הכוננות הוזעקה. ״בעבר באירועים כאלו כוחות הצבא לא היו אמורים לחתור למגע, אלא ליצור מעטפת סביב המחבלים ולבודד אותם עד הגעתה של יחידה מיוחדת כמו מטכ״ל או ימ״מ, שהיתה מחסלת את המחבלים. עם הקמתן של כיתות הכוננות ביו״ש היה ברור שצריך לבצע שינוי.
״באירוע הזה ניסו למנוע מחברי כיתת הכוננות מלהיכנס לבית משפחת הורוביץ, שם התבצרו המחבלים, אולם הם לא שעו לניסיונות. המחבלים שהיו חמושים ברובי קלאצ׳ניקוב, רימונים ובחגורות נפץ פתחו באש על לוחמי כיתת הכוננות. הלוחמים הצליחו לפגוע במחבל אחד, וחזית הבניין התפוצצה כתוצאה מפיצוץ חגורת הנפץ. בהמשך חוסל גם המחבל השני, וכיתת הכוננות נכנסה לטהר את הבית. וידאו שהמחבלים חוסלו וסגרו את האירוע״.
האבסורד הוא שכוחות הצבא הגיעו לאחר שהאירוע הסתיים. ״הצבא הגיע אחרי שלוחמי כיתת הכוננות כבר היו בבית. פתאום צה״ל מגיע ויורה עליהם, כמעט הרג אותם. מהר מאד הבינו בצה״ל את המצב והירי הדו״צ פסק. היה מ״פ שריון שהצטרף לכיתת הכוננות ונתן חיפוי מרחוק. צה״ל לא עשה תחקיר מעמיק, המ״פ קיבל צל״ש וחברי כיתת הכוננות, שעשו כמעט הכל – לא קיבלו, כי אף אחד לא ידע מה חלקם. זה מצב של חוסר הכרה ובלאגן״.
תוך כדי הפיגועים הללו החל הצבא להכיר בכיתות הכוננות ולהעניק להן סמכויות. ״מדובר בשינוי תודעה מהפכני. בשנות ה-70 וה-80 סמכו על היחידות המיוחדות שיפרצו ויחסלו מחבלים, ועכשיו מבינים שכיתת כוננות היא היחידה המיוחדת. זה מה יש ועם זה הם עושים את העבודה. זה שינוי תודעה ברמה הטקטית, מבחינת תפקיד כיתת הכוננות. כמעט כל המחבלים שהיו בקרית ארבע, והיו לא מעט, חוסלו ע״י כיתת הכוננות של הקריה״, אומר ניומן.
מודל מוצלח
לאחרונה חיבר ניומן יחד עם חברו נדב רז ספר על תולדות כיתות הכוננות, ולצורך הכתיבה ראיין אנשים רבים מכל רחבי הארץ: מעוטף עזה דרך ישובי הערבה, ישובי הצפון, וכמובן – ישובי יו״ש. ״לכל כיתת כוננות יש אתגרים שונים. אבל מכיתות הכוננות האלה צמח בית ספר בצה״ל שנקרא ׳בית ספר להגנת ישוב׳, ובו לומדים את שיטות הלחימה שפותחו לכיתות כוננות. ממנו הוקמו כיתות כוננות בכל ישובי קו העימות בישראל. בשנת 2017 התקיימה ישיבת ממשלה בנושא כיתות הכוננות, בוועדת חוץ וביטחון, בה קבעו מה תפקידיה וכו׳. ״בפרוטוקול הישיבה נכתב בפירוש שלפי תפיסת הביטחון של צה״ל במצבי חירום הוא לא יכול לתת מענה לכל הגזרות, וכיתות הכוננות הן הגוף הצבאי הביטחוני שייתן מענה לכל ישוב. מהפכה״, מסכם ניומן.
במבצע שומר החומות ובמהלך ׳פרעות תשפ״א׳ עלה הביקוש להקמת כיתות כוננות גם בישובים עירוניים שאינם סמוכים לקו עימות. ״במבצע שומר החומות היו אירועים ביטחוניים בקרית ארבע, אבל זה לא תמיד הגיע לתושבים בגלל טיפול מהיר ומיידי של כיתת הכוננות. להבדיל מערים בתוך ישראל שהיה בהן בלגן אחד גדול. לוד לא נחשבת קו עימות, אבל עזרתי ללוד, לשכונות במזרח ירושלים ולישובים בצפון להקים כוח במתווה אזרחי תחת העירייה או המועצה או כל מיני פתרונות.
״המודל של כיתת כוננות כל כך מוצלח שרוצים לחקות אותו במקומות נוספים, כי התחושה בשומר החומות היתה קשה. הרגישו שבמצב חירום המשטרה לא יכולה לתת להם מענה״.
ניומן מתייחס למשמר הלאומי החדש שעתיד לקום תחת השר לביטחון פנים איתמר בן גביר: ״ברוך השם יש את המשמר הלאומי, שהתחיל ככה. הייתי בין הראשונים בקבוצה שקידמה את הנושא. עדיין לא התגייסתי למשמר הלאומי, אבל לדעתי זה מה שנכון יותר בתוך מדינת ישראל, מאשר כיתות כוננות עירוניות שסמכויותיהן מוגבלות״.
ציינו את יום הזיכרון השבוע. מהן זכויותיהם של חברי כיתת הכוננות במקרים של פציעה פיזית ונפשית?
״היו טראומת ופציעות, ומקבלים מענה מהצבא. האירוע האחרון שהשווה כמעט את כל הזכויות של מתנדבי כיתת כוננות לזכויות החיילים היה הפיגוע בו נרצחה הנערה הלל אריאל הי״ד, בשנת 2016. חברי שוקי, מתנדב כיתת הכוננות, קיבל כדור לראש שבעצם ניטרל לו את העין. בעקבות הפציעה שלו והתעקשותו לקבל את מירב הזכויות – כל מיני זכויות שעוד לא סודרו סופית ניתנו לכל חבר כיתת כוננות. כיום הנוהל הוא שברגע שיש הקפצה חבר כיתת כוננות הופך להיות איש מילואים לכל דבר ועניין״.
רבים מלוחמי כיתת הכוננות הם בעלי משפחות. איך המשפחות מקבלות את התפקיד הזה?
״אשתי צריכה לסבול את זה שאני כל הזמן קופץ. זה לא שנה שנתיים, אנחנו נשואים 19 שנה והיא ראתה אותי קופץ כל הרבה פעמים. כשגרנו בשכונת הר חמד שבקדומים, בזמן האינתיפאדה השניה, חזרתי הביתה ושמעתי יריות. הבנתי שיורים עלי. זה היה מחבל מהכפר קדום שירה עלי ממרחק 100 מטר. הקפצתי כיתת כוננות, ואשתי היתה בחמ״ל של קדומים. ואני מוצא את עצמי מדווח לה על הסריקות, מדווח לה שירו עלי…״, הוא חצי מחייך.
ניומן מתפעל מסיפורי כיתות כוננות נוספות: ״דבר מופלא. ראיתי בעוטף עזה חבר כיתת כוננות בן 80, ועוד לוחמים בני 70. שהתפלאתי באוזני המפקד שלהם הוא אמר שהוא עצמו בן 70, ולחם בקרב החווה הסינית. דווקא החברה המבוגרים בני 40-50 הם מנוסים ורציניים. היום במילואים בגיל 40 משחררים אותך. תבוא לכיתת כוננות, פה רואים לוחמים בכל הגילאים, זו תעודת כבוד והערכה מאוד גדולה. לוחמים בני 40 עד 70, כמה אח ורע יש לזה בעולם? זו נקודת חוסן של הישוב, הידיעה שיש על מי לסמוך – חבר שלך, שכן שלך. אלטרואיזם לשמו״.
מה הוביל אותך לכתוב ספר בנושא?
״כל כך הרבה זמן אני נמצא בזה ומכיר אנשים, ויודע שלא הרבה הכירו את סיפור כיתות הכוננות. נפגשתי עם קב״ט אריאל ודיברנו על כך שצריך לכתוב ספר. הוא אמר לי ׳מה אתה מדבר על ספר, אפילו בוויקיפדיה אין ערך על רבש״צים וכיתת כוננות. התפלאתי, איך יכול להיות? ואין! אז החלטתי לכתוב את הערכים בוויקיפדיה. באותו שבוע כתבתי ערך על כיתות כוננות ורבש״צים בוויקיפדיה, והתחלתי לעבוד על הספר בצורה משמעותית. לא הייתי סופר, אבל התחלתי לראיין אנשים. סיפורים מהממים, מארץ האגדות. ואלו אנשים אמיתיים, שחלקם כבר לא איתנו. בסופו של דבר האנשים האלו זה החוסן של כל ישוב וישוב. חלילה לא לגרוע מצה״ל, אבל כיתות הכוננות מאוד משמעותיות״.
ניומן מזכיר שאך לאחרונה הורה המפכ״ל לאזרחים בעלי נשק לשאת אותו איתם. ״הוא הורה, לא ביקש. המצב בשטח לא קל״.
בסוף הריאיון ביקש אייל ניומן לעשות כבוד למתנדבים: ״קודם כל אני רוצה להצדיע לכל הלוחמים והאנשים שמתנדבים בכל מערך ההצלה והחוסן של הישובים. אנשי חיל כאלו שקמו והתנדבו לעזור לזולת עושים את ההבדל בין הרגשה של ביטחון ועוז רוח לבין פחד, חשש וקומה נפולה. אני מצדיע לכל הנופלים, ויש לכיתות הכוננות והרבשצ״ים לא מעט נופלים שנפלו על הגנת הישוב, על הגנת אחיהם ושכניהם״. ולתפארת מדינת ישראל. ■
