ההורים שלנו

01
שני אירועים שקרו לי במהלך השבוע האחרון גרמו לי לחדד נקודה חשובה.
אחד מהאירועים היה כשמישהי התייעצה איתי ועם אשתי על הקשר הלא פשוט שלה עם אימה. אמרתי לה שתפסיק להסתכל ולהתעסק רק בדברים שאימה נכשלה בהם, אלא שתסתכל גם על כל השנים שאימה דאגה לה והשקיעה את כל מרצה כדי לגדלה. – למרות הטעויות היא צריכה להוקיר טובה ענקית לאימא שלה. היא קיבלה החלטה נכונה וקנתה לאימא שלה מתנה של הכרת הטוב.
והאירוע השני היה כשהעברתי הרצאה לנוער וסיפרתי סיפור על מישהו שהחיים שלו נתקעו בגלל שהוא לא דיבר עם הוריו במשך 16 שנה. אחד הנערים אמר לי בהרצאה שאולי באמת הגיע להם שהוא לא דיבר איתם. עניתי לו שיכול להיות שיש מקרים מאוד מאוד קיצוניים של הורים רעים, אבל ברוב המקרים ההורים הם טובים, ושחשוב לדעת שהורים לא מלאכים ושהם גם עושים טעויות בגידול ילדיהם.
02
באותו הקשר נזכרתי בסיפורו של חנן בן ארי.
״מגיל שש אבא שלי היה לוקח אותי לסליחות. הוא היה החזן ואני עמדתי לידו. כל הסליחות חיכיתי לפיוט של 'עננו'. אבא שלי היה מחלק את הקטעים בין הילדים וכל אחד היה שר 'עננו' אחד. כבנו של החזן והגבאי הייתה לי פרוטקציה. לפני כמה שנים ישבנו, ושאלתי אותו אם הוא זוכר את הסיפור על ה'עננו'. הוא שאל איזה סיפור, וסיפרתי לו:
אבא הקפיד שאהיה לידו בכל התפילות, כבר מגיל צעיר. כל הילדים בחוץ משחקים, אוכלים במבה וביסלי, ואני צמוד אליו בכל נדרי, בערבית, בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה הרגשתי שאני כבר נשבר. שאלתי: ״אני יכול לצאת לחמש דקות?״. הוא אמר שכן.
יצאתי החוצה ושיחקתי עם הילדים חמש דקות. בלי ששמתי לב זה הפך לעשר דקות, חצי שעה וארבעים דקות. פתאום אני קולט שכבר מחשיך ועוד שנייה יוצא הצום, ומה אני עושה?! מתּי מפחד. תוך כדי שאני מתלבט אם להיכנס או לא, פתאום אני שומע מבית הכנסת ששרים 'עננו'. 'עננו' אחרון של יום כיפור, של נעילה.
אמרתי שאין מצב, אני לא מפספס את זה. רצתי לבית הכנסת, נכנסתי מתחת לטלית של אבא שלי וראיתי איך הוא מחלק את ה'עננו'. הוא נותן אחד לילד הזה ואחד לילד הזה ועוד אחד לילד הזה, ואני מחכה, מחכה ומחכה, מגיע ל״עננו רחום וחנון, עננו״ ואיננו. אין יותר עננו, נגמר יום כיפור.
רצתי החוצה. בכיתי, בכיתי ובכיתי. איך הוא עשה לי דבר כזה. מה, בגלל שפישלתי? כל יום כיפור הייתי לידו! בגלל פשלה כזאת? מה כבר עשיתי? אז כשישבנו, שאלתי אותו: ״אתה זוכר את הסיפור הזה?״. והוא אמר לי: ״לא, אבל בוא אני אספר לך סיפור אחר על 'עננו'״.
ואז הוא סיפר לי: 'אתה מאוד אהבת סליחות, והתחננת שאקח אותך לסליחות בכל לילה כבר בגיל שש. היינו מעירים אותך בשתים עשרה וחצי בלילה, אימא ואני, לפעמים קמת ולפעמים לא קמת, ואז היית מתעצבן בבוקר למה לא הערנו אותך. ניסינו, אבל לא התעוררת. לילה אחד הגיעה השעה וכבר הלכתי לסליחות, ופתאום אחרי חצי שעה התעוררת וביקשת מאימא שתיקח אותך לסליחות. ואימא שלך הצדיקה אמרה, 'יאללה, הילד יספיק משהו'. שמה עליך בגד חם ולקחה אותך יד ביד לבית כנסת. היא לא ידעה שאנחנו אחרי ארבעים דקות כבר מסיימים את הסליחות. אין בשביל מה לבוא.
דרך החלון של בית הכנסת ראיתי אתכם מתקדמים, ואנחנו כבר בקדיש. סיימנו. אחת ורבע בלילה, אנשים סוגרים מחזורים ורוצים ללכת לישון. מה אני אעשה? אמרתי לכולם: 'עכשיו חנני נכנס לבית הכנסת. כולם חוזרים למקום, פותחים מחזורים ומתחילים לשיר עננו!'.
נכנסת לבית הכנסת, כל הקהל מעוכב יציאה רק לכבודך, וכולם שרים עננו. אתה רצת למקום, פתחת מחזור והסתכלת עליי. אנחנו כבר שרנו עננו פעם אחת, אז קיבלת לא אחד, לא שניים ולא שבע, את כל העננו קיבלת! סיימנו את העננו, חזרנו הביתה ואתה היית כל כך מבסוט עד שלא שמת לב שהסליחות התקצרו לפורמט של חמש דקות…׳
אבא שלי סיים את הסיפור, הסתכל עליי ושאל: 'אתה זוכר את הסיפור הזה?' ועכשיו תורי היה להודות שלא… אני לא זוכר״.
אני הולך עם הסיפור הזה כמה שנים, כי הוא מזכיר לי כמה אנחנו זוכרים להורים שלנו דווקא את הרגעים הקשוחים האלה, כשהם לא נתנו לנו את החיבוק שהיינו זקוקים לו, את הכסף או את הרכב. זה צרוב בזיכרון ולא יוצא… אבל מה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו בשבילנו מאחורי הגב דברים שאפילו לא ידענו עליהם? ומה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו למעננו דברים בגלוי, 'מלפני הגב', וידענו ושכחנו? ■

02
אסיים בסיפור נוסף על מישהו שהתחיל מלמטה…לפני כמה שנים העברתי שיחה במכינה קדם צבאית בדרום. אחד מהחניכים ניגש אליי בסוף השיחה ושאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לקרבי. הסברתי לו, אבל בתוכי חשבתי לעצמי שאין לו שום סיכוי, גם בגלל הרקע המשפחתי המאוד מורכב שממנו הגיע, וגם כי היה נראה קטן וחלש.
לאחר תקופה קיבלתי טלפון מהבחור והוא סיפר לי שהוא התגייס לפני מספר חודשים וביקש להגיע לקרבי. בגלל הרקע המורכב שממנו הגיע, הצבא שלח אותו לארבעה חודשים להיות עובד רס"ר בחיל האוויר, לבדוק האם מבחינה משמעתית הוא מסוגל לשרת כקרבי. בהמשך החזירו אותו לבסיס קליטה ומיון, והעבירו אותו להיות לוחם בחטיבת הנח"ל.
באותו שלב הוא היה צריך את עזרתי בתור סמח"ט הנח"ל במילואים. מכיוון שהוא יוצא רק אחרי הצהריים מהבקו"ם הוא יפספס את הגיבוש לסיירת. אמרתי לו שאשתדל, ושוב בתוכי חשבתי לעצמי: לא ייאמן שהקטן הזה עם החבילה שהוא סוחב איתו התקבל לקרבי, עכשיו הוא עוד רוצה להגיע לסיירת? למרות זאת התקשרתי למפקד בסיס הטירונים של הנח"ל, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שייתן לו סיכוי.
שנה וכמה חודשים לאחר מכן אשתי סיפרה לי שיש חייל בודד חדש ושהוא מתארח אצלנו לארוחת שישי בערב. כשיצאתי מתפילת ערב שבת חיפשתי בעיניי את החייל, ופתאום ראיתי אותו, את החייל מהנח"ל שביקש את עזרתי. מדהים, הוא היה החייל הבודד שהגיע אלינו.
בדרך מבית הכנסת לביתנו שאלתי אותו מה נסגר איתו בסוף? הוא סיפר לי בענווה שקיבלו אותו לסיירת ואף סיים כמצטיין מסלול. שאלתי אותו "הגיבוש לא היה קשה לך"? והוא ענה: "היה ממש קל, כל יום מאז שהייתי ילד קטן התאמנתי קצת בגיבוש, הייתי ראשון בכל התחומים".
כיום הבן אדם נשוי ויש לו שני ילדים, הוא לומד הנדסה בהצלחה, וכל זה למרות שהתחיל מלמטה.■