01
מראות חג שבועות למרגלות הר המוריה, הן ההבטחה הגדולה ביותר שמשיח מאחורי כותלנו…
משנה לשנה גובר זרם המתפללים לתפילת ותיקין של חג השבועות בכותל. כשמסתיים ליל השימורים, זורמים יחד מכל שכונות העיר, אלפים מלומדי התורה ומתקבצים בכותל לתפילות החג.
רבים מעולי הרגל הגיעו בערב חג מכל קצוות הארץ כדי ללמוד תורה לנוכח חומות ירושלים ולסיים את הלימוד בתפילה מרגשת בכותל, מתוך כיסופים לבניין בית הבחירה…
יחידי סגולה, שהתארגנו ונרשמו חודשים רבים מראש, זכו להצטרף למניינים המיוחדים ברובע היהודי ובישיבת ׳האידרא׳.
המניינים הקבועים בכותל מקבלים את עולי הרגל, לפני עלות השחר, לתפילה חגיגית כל אחד בנוסח שלו – אשכנזים, חסידים, מרוקאים, טוניסאים, תימנים, חבדניקים, נוסח ירושלמי וכו׳, כל הנוסחים המסורתיים מתמזגים כאן, בכותל, לשירה מופלאה ומאחדת של עשרת הדיברות וקבלת תורה, ברחבה המוארת באור יקרות.
אט אט מתעוררות קרני החמה לחיים, זיקוקין של אור מבצבצים ומרצדים בין דפי התפילה, כאילו מבקשים לעורר את המתפללים והמתפללות שלא עצמו עין כל הלילה.
בסיום תפילת מוסף רבים עולים למרפסת המפורסמת של ׳הקרן למורשת הכותל׳ לצפות על המתפללים מלמעלה וגם לעשות קידוש של חג. אחרים ממהרים לבתי המלון לחטוף אולי זנב של ארוחת בוקר, לפני שתחמוק מהם מבלי שוב.
02
בדרך לכותל, בשבת מברכים ר״ח סיוון, נחשפתי למחזה סוראליסטי.
שני יהודים, האחד בלבוש חרדי והשני שאינו חובש כיפה, עומדים על פסי הרכבת ומתווכחים ביניהם. אני מתקרב אליהם בלאט, שמא יתלהט הוויכוח וייווצר צורך להפריד בין הניצים…
ככל שהתקרבתי היטבתי לשמוע את השיח שהתנהל ביניהם.
החרדי שח שאלה לחילוני: ׳אם כל הציבור החרדי יקפיד על לימודי ליבה, ילך כאיש אחד לצבא, ילמד במכללות ובאוניברסיטאות ויצא לעבוד בכל מקצוע אפשרי, האם תפסיקו לשנוא אותנו ותתחילו לאהוב?׳
עיני החבר בעל הכיפה השקופה ברקו בהסכמה: ׳אם תעשו את כל מה שאמרת בוודאי שנאהב אתכם״.
והחרדי מקשה עליו כדבעי: ׳אז מדוע אתם מתנגדים כל כך לדרכו של הציבור הדתי הלאומי? מדוע אתם שונאים גם אותם? הרי הם לומדים לימודי ליבה והולכים לצבא כאיש אחד, לומדים באקדמיה ועובדים בכל מקצוע אפשרי…׳.
תשובתו של החילוני הייתה שתיקה, כהודאה.
התרחקתי משם בצעדים כבדים, כשראשי מוצף במחשבות. השסעים בעם היקר שלנו כואבים לי מאד. אני בטוח שהמחלוקות והשנאה בעם היקר שלנו מטרידים כל בר דעת.
03
כשאני מביט ביהודים היקרים המתפללים מול הכותל בערגה ובשקיקה לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות, אני מגיע לכמה תובנות חשובות.
ראשית, רק לפני פחות משבוע, בראש חודש סיון, הגיחו לרחבת הכותל לשעה קלה, נשות הרפורמים לעשות קצת רעש ופרובוקציה, ניסו לרקוד עם ספר תורה ולשדר לעולם כולו תמונות של ניכור, בורות וזרות, שהן ההיפך הגמור מההוויה הרוחנית הנעלה של התפילות הוותיקות והעתיקות בכותל הדמעות.
נקפו הדקות והנה הקבוצה הקטנה הקולנית הזו, שמגיעה לכאן לשעה קלה, פעם בחודש, רק במטרה לעורר מחלוקת פוליטית ולזכות בחשיפה תקשורתית, נעלמה כלעומת שבאה וירדה לתהומות הנשייה… עד לפרובוקציה הבאה.
ועוד תובנה שלי – אין הבדל בין חרדים ולאומיים, כולם מתפללים כאן כתף אל כתף, את אותן תפילות בנוסחים דומים, עם אותן כוונות, באהבה רבה ובדיבוק חברים.
אין לי ספק שככל שהשנאה לחרדים מתגברת ומתפרצת תחת כל עץ רענן, המלבלב על מדרכות תל אביב ומצולמת ללא הרף, בתקשורת ובמדיה החברתית, כך סופה להיעלם ולהיגנז כלא הייתה.
אין לשנאת יהודים מקום ואחיזה בתוכנו כשם שאין לאיש זכות להטיל דופי בציבור החרדי, שהוא בשר מבשרנו, שדבק בתורת ישראל, בנצח ישראל ובקודשי ישראל.
להיפך, יש בי תחושה שבגלל ההשמצות חסרות הרסן, הציבור הדתי-אורתודוקסי לגווניו מתאחד ומתלכד.
הראי״ה קוק זצ״ל, כתב בסנגוריה, מתוך היכרותו את הציבור החרדי, בני ׳היישוב הישן׳, הסבר עמוק על סגנון החיים המסוגר של קהילה זו. הרב קוק לימד אותנו כיצד ללמד זכות על אותו ציבור, שתקף אותו לעיתים מזומנות. הרב שפך אור על הסגנון המתבדל שאומץ בקהל העדה החרדית, תוך שהוא מסביר שהבידול והסגירות שומרים ומגוננים על החברה החרדית כמגן וכשריון, מפני התפרקות, התפוררות והתפקרות נוכח החשיפה לרוחות הקידמה הכללית והבנייה הציונית החלוצית.
04
ובינתיים, בכפר מימון, ש׳בעוטף עזה׳, הדי האזעקות אך שכחו וכבר בתי הכנסת המרכזיים של הכפר נקיים ומצוחצחים, מקושטים בענפים ירוקים ובכפות עלי דקל, מוכנים ומזומנים לקבל המתפללים והאורחים, בחג מתן תורה, בכל הכבוד והשמחה.
רשימת השיעורים לנשים, לגברים ולנוער מתנוססת על לוח המודעות המרכזי ומשוכפלת על ידי הגבאים המסורים בהובלת ר׳ אורי נשרי התותח, תוך שהיא מופצת בעותקים רבים כדי לפאר כל דלת של מקרר בבתי הכפר.
בבתים רבים בכפר, תוכלו למצוא ׳מזכרות קטנות׳ מניסיונות ההפגזה הנפשעת של המחבלים העזתים – זנבות של פצמ״רים וחלקי מתכת של טילי כיפת ברזל. באחת הדירות ראיתי שהוצבו מוטות עץ, כתמך לתקרה שהזדעזעה מהדף הפיצוצים ולא עמדה בהדף.
בני הכפר למודי קרבות, נסיגות, עקירות והפגנות, מכינים עצמם עתה לחג ולשבת, בתפילה ללמוד תורה בשלווה ובמנוחה.
נזכרתי כיצד לפני שנתיים, למדנו כולנו, במשך כל הלילה במקלט הגדול של בית הכנסת.
השנה ניתנו השיעורים בראש חוצות, ללא צורך במקלטים ב״ה. הרבנים יצאו דחופים ונתנו מלא החופן שיעורים שהוכנו היטב מראש, לכל הגילים, במשך כל הלילה.
הפליא לעשות, הרב מיכאל אדרעי, רב הכפר, כשנצפה מדלג במסירות רבה, מבית כנסת אחד למשנהו כדי להרביץ תורה ברבים, עד עלות השחר, ללא הפסקה.
מאות רבות של לומדים גדשו את בתי המדרש. הגבאים נשרי ושות׳ ערכו מבעוד יום שולחנות עמוסים במיני מאפה, פיצוחים, בקבוקי שתיה ופינות קפה.
בני הנוער פקדו את שולחנות התקרובת, מלאו ידיהם בחופנים של שקדים וגרעינים כדי שישמרו על ערנות בלימוד בחברותות ובשיעורים במשך כל הלילה.
החל מהשעה שלוש לפנות בוקר רב הכפר, הרב מיכאל אדרעי, אסף סביבו את בני הכפר, קטנים כגדולים, לפרגולה שלמרגלות בית הכנסת, שלף שקית גדושה בסוכריות מרעננות ופצח בדברי תורה הנוגעים לכל אחד. למרות השעה המאוחרת, סחפו דברי הרב את השומעים ועוררו אותם לשאול שאלות ולהשתתף בשיח פורה ומועיל.
הרב חילק דפי מקורות ושילב בדבריו את כל חלקי התורה – חומש, ש״ס, משנה, נביאים וכתובים, אגדה, הלכה ואמונה, תוך שהוא מנווט את הספינה, בשאלות ותשובות, לאורך השעות הקטנות של הלילה. בני נוער הצטרפו גם הם לזקני הכפר וצללו יחד בלב ים הלימוד המרתק. הרב דן עם הקהל בסוגיות מענייני דיומא. השאלות מן הקהל רק חיממו את האווירה ויצרו שיח מאתגר, מעורר ומחכים.
עין לא נעצמה וראש לא נשמט.
עם הנץ החמה עלתה איילת השחר והאירה את גגות הרעפים האדומים של בתי הכפר הירוק תמיד. עת התקבץ הצאן לחליבה (במחלבת העיזים הסמוכה, של עוז קדמון האגדי), הצטרפו כל הלומדים לתפילת ותיקין מרכזית. קשה מאד היה למצוא מי שיוכל לומר בקול את ברכות השחר כי כל המתפללים נותרו ערניים במשך כל אותו הלילה…
התפילות המרגשות, שיעורי התורה המושקעים, הכנסת האורחים המרשימה, סעודות החג השמחות, הטעימות והמזמינות השכיחו את הצער של הימצאותנו במרחק רב מהכותל.
אין לי ספק! – הכותל לא מש מלב כל המתפללים בכפר, עת שכיוונו פניהם מצפון הנגב לכיוון קודש הקודשים.
בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
ביום ראשון התבשרנו בבשורה מרה – אימו של הרב מיכאל אדרעי שליט״א, רחל אדרעי, ע״ה, הלכה לעולמה, מביתה, בשכונת בית וגן, בירושלים. בהלווייתה, מתוך ההספדים, עלתה דמות מופלאה של אשת חסד וחינוך, אשת משפחה לתפארת, אצילת נפש, צנועה וחכמה, חלוצה, חרוצה, אוהבת תורה וציון, תומכת ומחזקת את לומדי התורה וכל אחד ואחת שבאו במחיצתה. יהי זכרה ברוך.
שבת שלום של חזרה שלמה ליישוב חומש ולכל צפון השומרון. הגברת אהבת הזולת. קבלת השונה. אחדות רחבה לתיקון חיוני של מערכת המשפט בישראל. נחישות לקראת משימות ההגנה וההתקפה להכחדת זרע עמלק, מבקשי נפשנו… ויתקיים באויבנו, בע״ה: מזימתם, ׳והיא לא תצלח!׳. ■
