נסעתי לחזנות בלונדון. אחרי התפילה ניגש אליי יהודי בשם ראובן כ״ץ, ואמר לי: ״אנחנו האנגלים יהודים קרים, אבל כל ימיי אני מתגעגע לתפילה החמה שבפולין, שבה נולדתי, לחזנים ולבעלי התפילה ההם. באוסטרובצה שבה גדלתי, היה אדמו״ר גדול, גאון עולם (ר׳ מאיר יחיאל. על תלמידיו נמנו האדמו״ר החלוץ, אחיו האדמו״ר מפיאסצ׳נה, הרב יצחק ידידיה פרנקל, גדולי ראשי הישיבות החסידיות, ועוד אלפים רבים. מ.ד.). אחריו כיהן בנו, הפוסק הגדול רבי יחזקאל, שאומנם לא היה גדול בתורה כאביו, אבל הוא נהרג על קידוש השם. איתו הייתי בגטו שם, עד שלקחו אותו עם אנשים רבים בטרנספורט לגטו סמוך, ושם ירו בו לעיני חסידיו. מגיל ארבע עד גיל שמונה למדתי בחיידר בסגנון הישן – כמה ילדים בבית של המלמד, והאמן לי: מה שלמדתי אז אני זוכר טוב יותר ממה שלמדתי לפני שלושה שבועות. כמה אני מתגעגע לתורה החמימה ההיא, לתפילה בהתלהבות ובהשתפכות הלב״.
סיפר לי ד״ר הרשי מן (מנצ׳ובסקי), מלונדון, יליד לידס: ״כשהשתחררתי מהשירות בצבא הבריטי ביקרתי בארץ. קרוב משפחה שלי הציע שנתפלל בשבת בישיבת פוניבז׳, שהייתה עדיין בבנייה. אחרי התפילה אני מרגיש יד על כתפי, זה היה השמש של ראש הישיבה ומייסדה, הרב יוסף שלמה כהנמן, שאומר לי: הרב מזמין אותך אליו הביתה לקידוש. הייתי נבוך, מנין הרב כהנמן מכיר אותי, בחור בן 22, שאינו מבני הישיבה? התביישתי ללכת. חשבתי: לא אלך, אולי נפלה טעות. שאלתי את קרוב משפחתי: מה לעשות? הוא אמר: אם הרב כהנמן מזמין אותך, אתה חייב ללכת! נכנסתי לביתו, והוא אמר לי: ׳שבת שלום הרשי מנצ׳ובסקי. לפני כעשר שנים ביקרתי בביתכם, בשהותי בלידס לאיסוף כספים להקמת הישיבה. אני זוכר שהיית אז סמוך לבר-מצווה, לפניה, והיה אז צום תשעה באב או י״ז בתמוז. אתה צמת כל היום. אני זוכר איך התפללת חזק בפינה פלונית של בית המדרש ׳חברת ש״ס׳…׳ איך הוא זכר וזיהה אותי אחרי עשר שנים, שבהן הגוף משתנה מאוד? איך הוא זכר את סיפור הצום ואת הפינה בבית המדרש? אין לי מושג עד היום״.
עוד הוא סיפר: ״בילדותי הזדמן ללידס תלמיד חכם גדול, ר׳ יודל׳ה מובשוביץ, מתלמידי ה׳חפץ חיים׳, שנסע ללונדון לאסוף כספים לטובת הישיבה בראדין, ונתקע שם בזמן המלחמה. כשהפציצו הגרמנים את לונדון הוא נסע ללידס, והתגורר בביתנו. אבי שכר אותו ללמוד איתי ועם אחי (ד״ר אפרים ז״ל, מנהל מחלקת נשים בלניאדו נתניה) שלוש שעות בכל יום – חומש, משנה וגמרא, ולמעשה הוא התמנה שם לרב המקומי. הוא סיפר לנו שה׳חפץ חיים׳ בזקנתו המופלגת התחיל לשכוח דברים. פעם, בשעת השיעור, נשאלה שאלה. הח״ח אמר לו: ׳בוא נראה מה ה׳חפץ חיים׳ אומר על כך. תוציא מהארון ׳משנה ברורה׳ ונראה שם מה דעתו…׳. ופעם הוא תיאר לנו מעמד מופלא של הוצאת דיבוק על ידי ה׳חפץ חיים׳, לפרטיו (אכמ״ל), ושאחריו אמר לו הח״ח: ׳העולם צריך להיות בדרגת קדושה מסוימת כדי לעשות דברים כאלה, והיום הקדושה ירדה מאוד. כעת הייתה הפעם האחרונה. בדורות הבאים כבר לא יהיו דברים כאלו׳״. ■