לפני קצת יותר מ-30 שנה, בלילה חורפי אחד, קיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי בהתרגשות שפגש ברב שטען שהוא יודע את זהותו של יצור הים החמקמק, החילזון, שממנו ייצרו את התכלת בימים עברו.
אותו רב חיפש צוללנים שיעזרו לו לשלות כמה חלזונות ימיים כאלו כדי לייצר פתילי תכלת לציצית – מצווה שהלכה לאיבוד לפני למעלה מ-1,000 שנה. החבר רצה לדעת אם אני מוכן להצטרף אליו ולעזור. הבנתי שמשמעות הדבר היא לקום מוקדם מאוד בבוקר ולנסוע במשך שעות לחוף הצפוני של מדינת ישראל, רק כדי לצלול במים סוערים במזג האוויר קר מאוד. התלבטתי עם עצמי לכמה רגעים, אבל בסוף הסכמתי, ובדיעבד, ההחלטה ההיא שינתה את חיי.
חברי ואני אספנו באותו יום 293 חלזונות שבסופו של דבר הספיקו לייצור חמישה סטים של פתילי תכלת, הסטים הראשונים שיוצרו מאז שאבד סוד התכלת – אבל חשוב מזה, בעקבות אותה צלילה החלטנו לייסד את 'פתיל תכלת', ארגון שייצר מאז קרוב ל-400,000 סטים של תכלת שלובשים יהודים בכל רחבי העולם.
בכל שנה, כשאנחנו מגיעים לפרשת שלח וקוראים על מצוות הציצית והתכלת, אני חושב על אותו הלילה מחדש. הפסוק בפרשתנו "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה'… ועשיתם אותם", הוא תוכנית פעולה בת שלושה שלבים שחשובה לחיים של כולנו, תוכנית פעולה שמתווה לנו את הדרך מרעיון למעשה: לראות – לפקוח עיניים ולהתבונן, לזכור – להפנים את מה שצפינו ולהרהר בערכו, ואז, כשמתאים ונכון – לפעול ולעשות.
הרעיון הזה קשור גם לסיפור שבתחילת הפרשה, סיפור המרגלים. המילה המופיעה בפרשת הציצית ובפרשת המרגלים וקושרת אותן זו לזו היא המילה 'לתור', שהיא השורש של המילה העברית המודרנית 'תייר'. תייר, בהגדרה הוא אדם שבא להסתכל, לראות, אפילו לחוות, אבל רק כצופה. תייר מתבונן אך אינו פועל; הוא אולי שם לב למה שקורה, אבל אין לו שום קשר עמוק למקום שבו הוא מבקר, הוא לא מרגיש צורך לשנות או לשפר אותו, ולא ממש אכפת לו מהעתיד של המקום, מהייעוד ומהגורל שלו. הוא רק תייר. וזה אולי היה חטא המרגלים: הם היו תיירים; מרוצים מהסטטוס קוו, שמחים לחיות במדבר, שבו האוכל שלהם, המחסה, אפילו בגדיהם, כולם סופקו בנס על ידי הקב"ה עצמו. ככאלה, הם באו לראות את ארץ ישראל כתיירים, ללא מחויבות או השקעה וללא רצון להשתתף בה או לבנות אותה. תיירים, לא יותר.
הציצית והתכלת אומרים לנו שאסור לנו להיות תיירים. התבוננות בלבד, גם אם היא מובילה אותנו להרהורים עמוקים על החיים, אינה מספיקה. צריך גם לפעול ולעשות מעשה. האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון ליינר, עזב את משפחתו ותלמידיו מאחוריו לפני כ-125 שנה ויצא למסע לצד השני של אירופה בחיפוש אחרי חלזון התכלת. האדמו"ר זצ"ל מסביר שזה לא מקרי שאת הציצית עם התכלת מטילים דווקא בארבע כנפות הבגד; הבגד שלנו מסמל איך היינו רוצים שאחרים יתפסו אותנו, כמו גם איך אנחנו תופסים את עצמנו. פתילי התכלת תלויים ממש בקצה הבגד ופורצים מעבר לו, כדי לומר לנו שלפעמים אנחנו חייבים לעזוב את אזור הנוחות שלנו ולחרוג מהאילוצים שאחרים הגדירו לנו, ואפילו מאלו שהטלנו על עצמנו, למען מטרה נעלה.
"וראיתם", "וזכרתם", "ועשיתם", שלושה שלבים שאחריהם מגיע הציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – כי אם אנחנו עוצרים בשלבים הראשונים, אחרי הראייה והזכירה, ולא ממשיכים לעשיית מעשה, פירוש הדבר שנשארנו 'תיירים'. חייבים להמשיך – "ועשיתם, והייתם קדושים" – ההתבוננות חייבת להוביל אותנו לפעולה; אנחנו חייבים לעזוב את יציע הצופים ולהצטרף לשחקנים שעל המגרש, להתגבר על התכונה הטבעית שלנו לזהירות ולפחד משינויים, ולנקוט פעולה – אם אנחנו באמת רוצים למלא את השליחות שלנו ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת פתיל תכלת. ■
תפריט
