01
באחד הערבים בשבוע העברתי הרצאה ביישוב חמדת שבבקעת הירדן. כשיצאתי מחמדת התקשרתי לבתי עינב שנמצאת בשירות עמוס בכפר נוער מאתגר, כפר הנוער נווה עמיאל בשדה יעקב שבצפון.
שאלתי אותה: ״מה קורה בת״, והיא ענתה: ״הכול טוב. אני עכשיו בירושלים, נסענו לניחום אבלים של סבא של חברה טובה ואני חוזרת עוד הלילה לכפר״. שמעתי בקולה את העומס הרב ואת הגעגוע. אמרתי לה: ״אני עובר עוד כשעה בירושלים וממשיך הביתה, מחר בבוקר אני נוסע להרצאה בנהריה ואוכל לשים אותך בדרך, בכפר״.
עינב אמרה כשבכי נשמע בקולה: ״נס, פשוט נס, לא יכולתי להתפלל למשהו יותר טוב״. אספתי את עינב בלילה ולמוחרת מוקדם בבוקר נסענו צפונה.
הסיפור הזה הזכיר לי סיפור נוסף שקרה עם בת אחרת שלנו.
היא התחילה את השירות שלה באחת מהערים בדרום הארץ כילדה שמחה ומלאה ברצון לתת ולהשפיע. לאחר כמה ימים היא הרגישה שהיא נמצאת בתהליך לא טוב מהרבה בחינות, וממש נכנסת לדיכאון מהסיפור הזה.
באחד הערבים היא התקשרה אליי והרגשתי בקולה את המצוקה, המשכתי לדבר איתה כשעה ואז אמרתי לה: ״תרדי למטה אני מתחת לדירה שלך״. היא ירדה בשמחה וכל כך התרגשה, דיברנו עם הרכזת שלה והחלטנו יחד שהיא תחזור הביתה. בסופו של דבר היא עשתה שירות משמעותי ומאתגר מאוד במקום אחר.
02
ישנה שאלה שתמיד אנחנו שואלים את עצמנו – איפה עובר הגבול בין הרעפת אהבה וחום לילדינו, שנותנים להם הרבה ביטחון עצמי ותחושה שיש להם גב ושיש מישהו שתמיד דואג ושידאג להם, לבין פינוק עודף שלעיתים אפילו פוגע ביכולתם להיות עצמאיים בעולם.
אני זוכר את אבא שלי ז״ל מגיע למפגש הורים בטירונות שלי, לאחר שקיבלתי ריתוק של חודש ימים מהגיוס. כשהוא ניגש למפקד המחלקה שלי, המפקד נכנס ללחץ גדול ואז אבא שלי נתן לו טפיחה על השכם ואמר ״הכול בסדר, הוא כנראה היה צריך את האיפוס הזה להיות חייל טוב ובהמשך גם מפקד״.
אז איך יודעים מתי לפנק ולגבות ומתי לדחוף מאחור לעצמאות? אני לא איש טיפול ולא איש חינוך, אבל בכל זאת אנסה לגעת פה בכמה נקודות שאני חושב שחשובות לדילמה הזאת.
• להיות כל הזמן בקשר טוב, תומך וחיובי עם הילד. ילד יכול לפתח עצמאות רק כאשר הוא מרגיש שיש לו 'גב' תומך ואוהב. הילד מפנים את האהבה ואת הביטחון ההוריים ו'לוקח אותם איתו' לכל מקום שאליו הוא מגיע, וכך הוא מרגיש מוגן ורצוי.
• לחזק כל הזמן התנהגויות עצמאיות של הילדים מגיל קטן ועד לבגרות. חשוב לא לשכוח לשבח אותם ולהביע התפעלות מהאופן שבו הם בהתחלה הולכים, קופצים, רצים, שותים ואוכלים לבד, ובגיל מבוגר יותר לשמוח בהצלחות שונות שלהם שמראות על בגרות.
• לעזור לילדחנו עם הרבה אהבה וחום לפתח ביטחון עצמי גבוה – שיאפשר לו לצאת את העולם מתוך תחושה שהוא בעל ערך ויכולת (לא חוצפה ויהירות חס ושלום).
• לא להיבהל מהנפילות של הילדים. כמה פעמים הילד שלנו נפל כאשר התחיל ללכת? באופן דומה, עליכם לקחת בחשבון שכמעט כל אקט עצמאי שבו הילד יתחיל להתנסות ילווה ב'נפילות' מסוגים שונים – כישלונות, אכזבות וטעויות. בהתאם, חשוב שתימנעו מהדחף לעשות במקום הילד רק כדי למנוע ממנו 'נפילות' אלו – תנו לו לנסות, להתנסות וללמוד מהטעויות, והיו שם בשבילו בכל תהליך הלמידה.
03
אוסיף פה סיפור נוסף קצר.
אני זוכר שכשהייתי מ״מ טירונים היה לי חייל מפונק באמת. עד כמה הוא היה מפונק? הוא הגיע עם רכב יוקרה לבסיס בתור טירון, וכל יום יומיים הייתי מקבל טלפון מאימא שלו על כל דבר שנעשה – שעות שינה, שתיית מים, טרטורים ועוד. היינו מקבלים ריקושטים לא מעטים.
באחת הפעמים הבחור שיקר שקר משמעותי לסמל שלו ובהמשך גם לי, והחלטנו להשאיר אותו שבת. כמובן קיבלתי טלפון מאימא שלו ״אם לא הבנת, אני רואת החשבון של חברת … (אחת החברות הגדולות במשק) ואינני מבינה מדוע השארת את בני שבת״. כנראה שאיבדתי קצת את הסבלנות ועניתי לה ״כי הילד שלך שיקר ולא חינכת אותו 18 שנה, ואנחנו עכשיו נחנך אותו״ וטרקתי את הטלפון. לא עברו כמה דקות וקיבלתי טלפון ממפקד החטיבה ״אתה לא נורמלי״.
בסוף הוא נשאר שבת והיה חייל טוב.
חשוב לי להגיד שאנחנו גם צריכים להיזהר מהצד השני, ולא להגזים ולדרוש מילדינו דברים שהם לא מסוגלים לעשות, במסגרת רצוננו לדחוף אותם לעצמאות… ■