אם היו שואלים אותנו מה ההבדל בין אברהם אבינו עליו השלום לבין בלעם הרשע, מן הסתם היינו משיבים בשאלה: מה הקשר ביניהם? אברהם אבינו כל כולו חסד ואמת, מסירות אין קץ לעשות רצון ה' ולחבר לקדושה אנשים רבים, ואילו בלעם הרשע כל חפצו שקר ותאוות ממון, עושה בניגוד לרצון ה' ומנסה לזרוע פירוד וטומאה בעולם.
המשנה באבות (פ"ה, מי"ט) עושה שלוש השוואות בין תלמידי אברהם אבינו לבין תלמידי בלעם הרשע: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, וכנגדן: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. מה הן תכונות אלו ומדוע דווקא הן מאפיינות את אברהם אבינו לחיוב ואת בלעם הרשע לשלילה?
הרמב"ם (פיה"ש שם) מבאר לנו שעין טובה היא ההסתפקות במועט, נפש שפלה היא מידת הזהירות ורוח נמוכה היא מידת הענווה. לעומת שלושת ערכים אלו התגלו אצל בלעם שלושת ההפכים: עין רעה השואפת לממון רב, נפש רחבה היא התאווה ורוח גבוהה היא הגאווה.
נראה שיש חוט החורז את כל התכונות החיוביות לעומת התכונות השליליות האלו. היסוד הוא מה מערכת היחסים של האדם ביחס לבורא? כיצד ממקם האדם את עולמו, את יכולותיו ואת שאיפותיו ביחס לאדון העולם? או נאמר בבוטות: האם אלוקים 'מפריע' לי בחיי ואני צריך 'להסתדר' איתו, או להפך, כל רצוני הוא רק לעשות רצון קוני בכל מצב ובכל זמן?
'העין הטובה' – הסתפקות במועט מבטאת את ההבחנה בין עיקר לטפל בעולם. מה מטרת החיים של האדם ולפי זה כמה כלים צריך הוא בכדי להגיע אליה. 'הנפש השפלה' של שמירת כללי התנהגות צנועים מראה שהאדם מבין שיש 'למעלה ממך', שיש הנהגה בעולם, שהעולם הזה אינו הפקר. 'הרוח הנמוכה' של הענווה מראה לנו את מקומנו האמיתי בעולם הזה ושיש גבוה מעל כל גבוהים העומד מעלינו.
אך לעומת אברהם אבינו שמידות אלו אפיינו את חייו ואת כל התנהלותו, בלעם היה האיפכא ממנו – הוא שם את עצמו במרכז, שאיפות של פריצות ושל עריות, חיפוש תאוות וממון, גבהות לב. כל אלה מלמדים על עיוות במערכת היחסים בינו לבין קונו. איפה האדם ממקם את עצמו מול הא-לוה, האם העולם הזה נברא בשבילי, אני המרכז ואני אמור רק 'להסתדר' עם האל-וקים ולפעמים אף לעבור על דבריו, או בדיוק הפוך העולם נועד לשלמות אמת, בכדי שאגיע לאושר האמיתי אני מקטין את עצמי ואת תאוותי בכדי להתחבר לגודל הנצחי הא-לוקי. "ברוך אתה ה' מגן אברהם". ■