01
הכול מכירים את הסיבות לחורבן בית ראשון ושני. אבל ישנה סיבה פחות מוכרת, רלוונטית לא פחות. דומני שכבר מזמן הגיעה העת להתמקד בה, וכדאי שכל מי שיש לו השפעה ציבורית – יעלה אותה על סדר היום בימי בין המצרים הללו.
זאת לרגל ההידרדרות החריפה שחלה בשמירת השבת. עד לפני כעשור חנויות היו סגורות בשבת, לא הייתה תחבורה ציבורית, וכמעט גם לא פעילות עירונית הכרוכה בחילול שבת (למעט ׳שבתרבות׳). אבל בשנים האחרונות, קבוצות רדיקליות פועלות בעוצמה רבה ובמימון כבד כדי לפרק את הסטטוס קוו הישן שהחזיק מעמד עשרות שנים, עוד מימי הרב קוק. קיימים קווים מיוחדים במימון העיריות של תחבורה ציבורית בשבת, עיריות רבות יוזמות אירועים בשבתות ומאלצות את העובדים להפעיל אותם, מרכולים נפתחים ברחבי הערים בשבת. למעלה מ-400,000 יהודים עובדים בשבת. חלק גדול מהם לא רוצים בכך, אבל נאלצים לחלל את השבת כדי לספק את רצונם של מי שהשבת אצלם בעיקר יום של בליינות ושל צרכנות.
02
בימי שיבת ציון, ראה נחמיה את חילול השבת ותיאר: ״ואריבה את חורי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת? הלוא כה עשו אבתיכם ויבא א-לוהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת״ (י״ג). כך אמרו גם חז״ל ״לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת״ (שבת קיט).
אחת הסיבות לרפיון בהתמודדות מול התופעות הקשות הללו, היא הטעות החמורה בהבנת דרכו של הראי״ה קוק. רבים סבורים כי דרכו הייתה רק בהסברה ובהארת פנים, ולא בחקיקת חוקים ובכפייה. אלא שטעות עובדתית היא. הראי״ה היה גדול הלוחמים למען שמירת השבת בפרהסיה, אפילו בקיבוצים חילוניים. כך כתב ביחס להחלפת יום המנוחה משבת ליום אחר:
״ידיעות נאמנות באו אלי מכפר יחזקאל, שמאז קננה שמה הרדיקליות היותר שמאלית, שעתה חוץ ממה שהם נוהגים זלזול גמור בכל קדוש לישראל, בעבודת קרקע ובבניין ובכל מלאכה ועבודה בפומבי, בשבת ויו״ט, הרעו עתה לעשות, שקבעו להם בהסכמה שיום מנוחה יהיה יום בשבוע, אבל דווקא יום השישי, ערב שבת, ויום השבת יהיה דווקא יום העבודה. הרעל היבסקצי (המחלקה במשטרה הקומוניסטית שאנשיה היו יהודים, התנכלה ליהודים שומרי המצוות ורדפה אותם עד חורמה) הזה, מעיז הוא בפעם הראשונה להיכנס ביישובנו. אם לא נעמוד כנגדו בכל תוקף, נמצא חוטאים נגד ד׳ ונגד ישראל לדורות. דרישתי היא מההנהלה הציונית להתרות בהזדונים הללו, שאם לא יחדלו מלכת בדרכם הרעה ולהוסיף לחלל כל קדש באומה להכעיס, אנו נהיה מצדנו מכירים אותם לא כאחים, לא כבני ישראל, אלא כגויים גמורים לכל דבריהם, חוץ ממה שנגזור חרם גמור וחמור על כל התוצרת שלהם, ואנו דורשים מקרן היסוד שלא יעזור להם אפילו בפרוטה אחת, ושנאזור כל היכולת שבידינו להיפטר מהנגעים הללו, ולא יטמאו את האוויר של ארץ ישראל, שהננו מתאזרים לבנותה, בכל התאזרות הכוחות וברוח האומה כולה ואחדותה״ (טבת, תר״ץ. ׳להכות שורש׳ עמ׳ 92).
דווקא ההזדהות העקרונית עם מפעל תחיית הארץ, עם הרעיון הלאומי ועם החתירה לגאולת הארץ ולעצמאות, הם שהעניקו לראי״ה את היכולת לתבוע באופן טוטאלי שמירה על קודשי ישראל בכל מקום בארץ ישראל. המגעים הקרובים עם המתיישבים והיחס החיובי למניעיהם הבסיסיים, אפשרו לראי״ה לנהל עימם שיח גלוי ולדרוש מהם הקפדה על הקדוש והיקר לתורת ישראל.
הראי״ה היה זה שהפעיל את כל כוח השפעתו, והנהיג את הציבור הדתי בעיר שהשתמש בכוחו הפוליטי, כדי להביא את מועצת העיר תל אביב בראשות מאיר דיזנגוף (בשנת תרפ״ג) לקבל את החוק לשמירת שבת בפרהסיה בתל-אביב יפו – ״בכל שטח תל אביב בתור עיריה עברית בא״י יש לקדושת השבת גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיא וצבוריות״.
בעקבות תל אביב, דאגו נציגי המזרחי ורבניו בכל המועצות המקומיות לאימוץ אותו החוק, אשר נהג במשך עשרות שנים גם לאחר קום המדינה, עד שהחלו בשנים האחרונות לפרוץ אותו.
רובו הגדול של הציבור היהודי אז וגם כיום בישראל, מכיר בערכה הקדוש של השבת כפי שנצטווינו בה בתורה, גם אם אינו שומר את כל הלכותיה. אל לנו להיות מובלים בידי קבוצה קיצונית, הממומנת בתקציבי עתק, ואשר מגמתה להרוס את מה שעוד נותר מהפרהסיה היהודית של מדינת ישראל. אדרבה, יש לעודד ולפתח יזמות וגם חוקים שיגבירו וינכיחו את יהדות המדינה בפרהסיה, ובראשן – שמירת השבת הציבורית במסחר ובתחבורה.
בנפשה של שיבת ציון בימינו, הוא הדבר. ■