הגיע הזמן שתדפיס ספר משלך!

בי״ד כסלו ימלאו שנתיים לפטירת הגאון רבי שלמה פישר. אין מקום בטור זה לתאר את שקיעתו הקיצונית בתורה, את רוחב ידיעותיו המופלא, את מקוריותו, ועוד תכונות ייחודיות רבות. אאיר נקודות בודדות מנקודת מבט אישית.
ראשי ישיבות גדולים הנהיגו יחס של פתיחות ביניהם לבין התלמידים, מתוך מחשבה שתפקידם לגדל את התלמידים, לעודד את היצירה שלהם, ולא שיהיו רק כלי קיבול לתורת רבותיהם. מדי פעם הייתי מגיע לשוחח בלימוד עם הגאון הנ״ל. זה התחיל מאז שהר״מ שלי ב״נתיב מאיר״ הרב אפרים שמלצר זצ״ל חלה במחלה סופנית, ונעדר הרבה מהישיבה. באותה שנה הוא אמר לי פעם שכדאי שאכיר גם רבנים שהם תלמידי חכמים מובהקים, מגדולי הדור, ואקבל מושגים אחרים של גדלות תורנית ממה שאוכל לקבל מר״מים בישיבה. בין שלושה הוא מנה את ר׳ שלמה פישר, ואמר שהוא גר במבשרת ציון.
חיפשתי את מס׳ הטל׳ בספר הטלפונים, התקשרתי עם אסימונים מהטלפון הציבורי. אשתו ענתה ואמרה שהוא לא נמצא. שאלתי מתי הוא יהיה. היא אמרה: ׳ביום חמישי בערב׳. לא הבנתי, זה היה ביום שני. חשבתי שלא הסברתי את עצמי נכון, אז חזרתי לשאול באיזו שעה אוכל להתקשר. היא הסבירה שהוא לומד כל השבוע בישיבת איתרי ומגיע הביתה רק לסופי שבוע. פגשתי אותו בביתו באותו יום שישי.
חדרו בישיבה היה בתוך הפנימיה, עם הבחורים, פשוט ביותר עד מוזנח, עמוס ספרים במדפי ברזל אפור, כמו בחנויות מכולת של פעם. סטנדר גבוה ללימוד בעמידה, כך הוא למד תמיד, ושולחן עץ קטן כורע תחת עומס ערמת הספרים. טלפון לא היה לו, גם כששימש כאב בית הדין הרבני בירושלים. היה במסדרון טלפון ציבורי שאחד הבחורים היה מרים וקורא למי שצריך, וזו הייתה דרך התקשורת גם אתו. מדי פעם הייתי מגיע בלי הודעה מוקדמת, והוא היה מיד צולל לדיון הלמדני, בלי הקדמות, בלי שיחת חולין. פעם דפקתי בדלתו ולא היה מענה. שאלתי את אחד הבחורים, והוא אמר: ׳מה הבעיה? תפתח ותראה אם הוא נמצא׳. אמרתי: ׳אולי הוא ישן, אני חושש שאעיר אותו בכניסה לחדר׳. הוא צחק, – ׳לא, זה בסדר, כשהוא ישן הוא מוציא את מכשיר השמיעה…׳. תוך כדי תשובתו הקולנית הבחור פותח את הדלת, נכנס, ומראה לי שראש הישיבה שלהם אכן ישן. לי זה נראה חצוף, אבל הם היו כמו חברים בפנימייה. לא רק שלא היו אצלו כל גינוני כבוד, אלא שהוא רצה לגדל את התלמידים, כנ״ל. אגב ״מכשיר שמיעה״, בפעם הראשונה ששוחחתי אתו, הוא היה נראה לי זקן מאד, ודיברתי בקול רם ולאט. הוא סימן לי בידו שאתקדם, שחבל על הזמן, והוסיף ״כן, אני שומע״ בהצביעו על מכשיר השמיעה, כאילו אומר: דווקא בגלל שיש לי מכשיר שמיעה אני שומע היטב…
פעם עמדתי שם בסוף המסדרון, דלת חדרו הייתה פתוחה, דפקתי עליה, הוא היה שקוע כולו בלימוד, ולא הגיב. המתנתי שיהפוך דף, אבל גם אז הוא בקושי הרים את עיניו. הרעשתי קצת, הוא לא שם לב. פתאום, משום מה, הוא דפדף אחורה לתחילת הספר שהחזיק, נאלץ להרים את ראשו גבוה יותר, ואז הוא כבר שם לב שמישהו עומד שם…
בימים אלו יוצאים לאור עוד ועוד מהמון הכתבים שהותיר, ע״י צוות קטן מתלמידיו, אבל את ההוצאה לאור של ספריו הראשונים יזמה רעייתו הרבנית לאה, בעקשנות רבה. וכך סיפרה לי בתו ד״ר חנה קהת:
׳מפעל חייה של אמי הרבנית לאה פישר היה לגדל את אבי הרב שלמה כגדול בתורה. את כל ימיה היא הקדישה לזה. גם כשהיו קשיי פרנסה, היא לא הסכימה בשום אופן שהוא יצא לעבוד. את כל עול גידול הילדים היא לקחה עליה לגמרי. גם כשאנחנו הילדים התחתנו, היא טיפלה בכל העול הכלכלי הכבד, חתונה, דירות וכו׳.
בצעירותו, כשחבריו של אבי נסעו לבני ברק לפגוש את ה״חזון-איש״ ולדבר איתו בלימוד, הוא לא נסע. מדוע? לא היה לו כסף לנסיעה. הוא קיווה לפגוש את החזון-איש בהזדמנות אחרת, אבל החזו״א נפטר, והוא הצטער על כך כל ימיו. [לשיטתו, הוא החמיץ פגישה עם גדול האחרונים מאז הגר״א, כפי שאמר לי כמה פעמים. מ.ד.]. למעשה הוא ראה את החזו״א רק פעם אחת כילד, כשהחזו״א הגיע לחיידר שבו למד, כדי לבחון את התלמידים. הוא זכר מאז את מראהו, מעוטף בטלית.
אבל הוא היה בקשר עם גיסו של החזו״א, הסטייפלר [אביו של ר׳ חיים קנייבסקי]. כיצד? כשיצא לאור הכרך הראשון של ספרו ״קהילות יעקב״, אבי כתב לו הערות ותגובות על הספר, וכך נמשך ביניהם קשר של התכתבות. אנחנו גרנו בשכונת מאה שערים בירושלים. בקיץ, בתור כמה ימי נופש, היינו מחליפים דירה עם קרובים בבני ברק. כשהגענו לראשונה לדירה, ראינו שהיא ממש מול ביתו של הסטייפלר. אמי אמרה לאבי: יש לך הזדמנות, גש אליו. הוא ניגש, הסטייפלר שאל לשמו, וכששמע שהוא ר׳ שלמה פישר, התרגש הסטייפלר ואמר: ׳אברך צעיר? אני מחפש כל הזמן את הת״ח הזה שכותב לי הערות׳.
אמי רצתה מאד שהוא יוציא ספר של חידושיו. הוא נרתע מזה, לא העריך אותם כחשובים מספיק, דחה את בקשתה, והיא נדנדה לו שוב ושוב. פעם בפסח היא גנבה את האפיקומן, והתנתה את החזרתו בכך שהוא יבטיח להתחיל לטפל בהוצאת כתביו לאור. הוא ענה בביטול: ׳אל תחזירי, אקח מצה אחרת…׳. בשנה שלאחריה שוב החלפנו דירות והגענו לבני ברק. אמי אמרה לו שהיא רוצה שייכנסו אל הסטייפלר. הסטייפלר לא היה מקבל נשים, ואפילו לא משיב למכתביהן, רק אשתו קיבלה את הנשים. למרות זאת, אמי הגיעה לביתו יחד עם אבי, הסטייפלר הכניס אותה, הושיב אותה בצד אחד ואת אבי בצד השני, ופנה אל אבי: ׳הגיע הזמן שתוציא את חידושיך לאור כספר!׳ אמי ראתה בזה ״מופת״. כאן אבי ׳נשבר׳ והתחיל לטפל בהוצאה לאור של חידושיו. הייתה הערכה הדדית גבוהה בין אבא לסטייפלר.
המבט הציוני של אבא נבע מהעובדה שהוא לא היה איש של תלם ולא הלך אחרי העדר. הוא היה עצמאי ומקורי, וזו הייתה דעתו התורנית החדה. אחרי הסכמי אוסלו זה התחיל לרדת. לפני כן הוא אפילו יעץ לכמה בחורי ישיבה להתגייס, והם עשו כעצתו. בישיבת חברון כעסו עליו על כך׳.
[אגב, הייתי מרבה לשאול בהלכה את אחיו ראב״ד עדה החרדית ר׳ ישראל יעקב פישר. פעם ישבתי אצלו בימים שאחרי הסכמי אוסלו, הוא היה מלא אכזבה. לשאלתי איך הוא רואה את העתיד, הוא השיב שלצערו הוא צופה טרור ופיגועים קשים, ואמר לי על מובילי התהליך בזו הלשון: ״הם הרסו את המדינה!״ מ.ד.]
השקפת עולמו הייתה מורכבת ביותר, מלאה סתירות פנימיות, לכאורה, ובעיני זה היה דווקא סממן לפתיחותו, למרות אמירותיו הנחרצות. בערוב ימיו הוא אמר לי: ׳הדור הזה הוא דור של תשובה. היום, כל הדרכים השונות זו מזו יצליחו בחיזוק הזהות היהודית, כי זה מה שהדור מחפש׳. כמה ראויים הדברים לימים אלו ממש, שבהם בולט הרצון הרחב של העם היהודי לגווניו, בחיזוק זהותו היהודית. ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן