שאלה:
האם ניתן להשתמש בעמדה שיש בה הרבה מטענים של אנשים פרטים מבלי לבקש רשות מדין של זה נהנה וזה לא חסר?
תשובה:
למעשה מותר.
הסבר הדבר:
הגמ' (בבא מציעא כב.) מספרת, שמר זוטרא ורב אשי הגיעו לבוסתן של מרי בר איסק. האריס שם נתן להם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו, אך מר זוטרא לא אכל. כשהגיע מרי בר איסק, שאל את האירס: מדוע לא נתת להם דברים טובים יותר? ומכאן לכאורה שהוא מסכים. אולם, אומרת הגמ' שייתכן שאיננו מסכים, אך משום בושה, לא הראה זאת.
התוס' כותבים, שכיוון שלהלכה אנו פוסקים שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, הרי שאסור לאכול מן האריס (ואמימר ורב אשי אכלו, כי סמכו על כך, שהאריס נותן מחלקו , ובשעת חלוקת הפירות עם בעל הבית, הוא יאמר לו את הפרות שהחסיר).
הש"ך (שם ס"ק א) חולק על תוס', וכותב שמותר לקחת מהאריס לכו"ע, גם לאביי, ולכן אכלו אמימר ורב אשי מן הפירות. כל חומרת הגמ' היתה כאשר האדם איננו יודע היכן החפץ שלו, ולכן הוא מתייאש (ובכך נחלקו אביי ורבא). אולם, כאשר האדם יודע היכן החפץ שלו, הרי שהוא מתרצה ומסכים, ודבר זה חל גם למ"ד שלא הווי ייאוש. ואם כך לפי הש"ך, כאשר ידוע שהאדם יתרצה לבסוף, מותר לקחת לו חפץ של חבירו.
לפי הש"ך עולה שאין מחלוקת עקרונית בין אביי לרבא. המחלוקת שלהם היא רק ביחס לאבידה וכד', האם ניתן לומר שהאדם מתייאש למפרע, כאשר הוא בכלל לא יודע מה היה למפרע, שהרי אין הוא יודע אצל מי החפץ. רבא סובר שניתן לומר שהוא מתייאש למפרע, אולם אביי סבור שאי אפשר לומר כך, כי ייאוש למפרע פירושו, שאם האדם היה יודע מראש את כל הנתונים, היה מתייאש. באבידה, אם אדם היה יודע מראש את כל הנתונים, הרי שהיה יודע אצל מי נמצאת האבידה, ולא היה מתייאש. מאידך, ביחס לחפץ שלוקח חבירו או אוכל חבירו, הרי שאם ברור לנו, שגם אם הוא היה יודע את כל הנתונים מראש הוא היה מסכים, וממילא במקרה זה לכו"ע חבירו קונה.
התוס' לעומת זאת סבורים שאביי חולק באופן עקרוני על רבא, ולדעתו גם אם דעתו הסופית של האדם ברורה, אין זה מועיל ביחס לעבר.
ביחס לתרומה וטומאה – שם מדובר שאדם בסופו של דבר יודע בדיוק את המציאות הראשונה, ומסכים לה, ובכל זאת הגמ' הקשתה משם (וראתה במקרים אלו ראיה לרבא), למרות שלפי הש"ך צריכה להיות בכך תמימות דעים בין אביי לרבא. עונה הש"ך, שאלו מקרים מיוחדים, שבהם היה ברור לגמ' מגזירת הכתוב ("אתם גם אתם" – לדעתכם; "מה יתן לדעת, אך כי יותן נמי לדעת"), שצריך ידיעה בפועל בתחילה, ולכן היה ניתן להקשות מהם על אביי, שרואים שגם עבור ידיעה מראש, מועילה הידיעה בסוף (אמנם, עדיין צ"ע כי גזירת הכתוב הזו נאמרה דווקא בסוף, לאחר הראיה).
לדעת הש"ך יש משמעות הלכתית חשובה. פעמים רבות שאדם רוצה ללמוד בספר של חבירו (אמנם בכך יש גם לדון בסוגיית 'ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה' – ב"מ כט:) או להשתמש בחפץ של חבירו, בלא ידיעתו, כאשר ברור לו שחבירו מסכים לכך. הגרשז"א (הליכות שלמה, תפילה, פרק י"ט, י, עמ' רלז) סבור שכאשר מדובר על הנאות שאין בהן כילוי, ניתן לסמוך למעשה על הש"ך, אך אין לסמוך על כך בהנאות שיש בהן כילוי, כגון אכילה וכד' (וצ"ב האם ניתן בכל זאת להקל כשכילוי הוא חסר משמעות, כגון שימוש בעט).
לכן, ניתן להשתמש במטענים הללו, כי ברור שכולם מסכימים.
