התקופה האחרונה מאופיינת אצל רבים וטובים בעצבות וביאוש, המלחמה נראית תקועה בדרום ובצפון מצב החטופים נראה רע והתקווה להחזרתם מתרחקת וגם מתחילים להשמע בקצוות קולות של קיטוב ושנאה וההנהגה שלנו לא נראית משהו.
אני מרגיש שזוהי תקופת של מבחן של עמנו במיוחד בימים האלו שלפני יום הזיכרון ויום העצמאות האם נדע להסתכל בצורה רחבה יותר על המציאות הסתכלות שיש בה אמונה ותקווה אמונה בבורא עולם ותקווה גדולה שהעם הבאמת מדהים שלנו שהוא עם הנצח יצא מהמשבר הזה מחוזק יותר ומחובר יותר לעצמו לזהותו ולמדינתו.
כדי להאחז בתקווה הזאת, זו בחירה יום יומית להסתכל בעיניים של מה יש ולא מה אין ולהאמין באמת שיש במאי לכל הסרט הזה שאנחנו עוברים והוא יודע באמת מה טוב בשבילנו.
אני אשתדל לשתף אתכם בסיפורים קטנים של תקווה:
01
מה השעה הנכונה?
ממש בסמוך לכניסת שביעי של פסח קיבלתי מספר הודעות וואצפ מחברה טובה…
כשראיתי שהיא ממש בלחץ התקשרתי אליה כעשר דקות לפני כניסת החג ושאלתי:
'מה קורה הכל בסדר?' (ידעתי שיש לה ילדים בצבא).
והיא ענתה לי 'כן הכל בסדר, פשוט רציתי לשאול אותך לאיזה שעה לכוון את השעון המעורר בפלאפון שאוכל לקום ולהגיד את שירת הים בזמן שהים נקרע לעם ישראל' 'יש כאלה שאומרים לי ב-00:40 ויש כאלה שאומרים לי ב-4:40 מה השעה הנכונה'?
התרגשתי מאוד וחשבתי לעצמי מה היה אומר על זה סנגורם של ישראל ר' לוי יצחק מברדיטשב…
02
כמה חתונות יש בעם ישראל בחצי שנה האחרונה כאילו כולם רוצים להראות שאנחנו מקימים את הבתים שלנו על אפם וחמתם של כל מבקשי רעתנו
לדוגמא גלי סגל ובן בנימין איבדו רגל ברעים בשמחת תורה.
הם צפויים להתחתן בקיץ הקרוב עם הפרוטזות החדשות וינסו להשתחרר מהטראומה שבה כל אחד איבד את רגלו הימנית.
אם כבר נגזר עלינו לאבד רגל, הכי טוב שקרה לשנינו בדיוק אותו דבר. כבר התחלנו להתאמן על הסלואו לחתונה…
03
אני קורא את הדברים שכתב אלחנן קלמנזון הי"ד לאשתו שלומית למקרה שלא יחזור הביתה ומתחזק מהם…
להיות אדם להיות יהודי…
"אם אמות ביד אויב אבקש שהעולם ישמע.
שאיש לא ינקום ולא יקרא לנקום. מי שאקח איתי (מקווה)- אקח. מי שזה בוער בעצמותיו- שיבער בחיים.
האמנתי בדרך. האמנתי בשוב עמנו לארצנו. האמנתי במעשה הקטן שמחולל הרבה. דגש קטן שיציל חיים.
אם אמות כחלל במלחמה על הארץ – שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או עוד אינתיפאדה או שטות אחרת. מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר כמעט 150 שנה.
רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי".
03
יזהר שי, שאיבד את בנו ירון (נוני) ב-7 באוקטובר לאחר שניהל קרב הירואי והרג עשרות מחבלים מספר:
"בכל יום שישי הוא מגיע אלינו הביתה, החל מהשבת הראשונה שאחרי ה-7 באוקטובר. בשבת ההיא, שבה החלטנו בכל זאת, למרות הכל, לקיים קבלת שבת כמו שתמיד עשינו כמשפחה, מאז ומעולם.
ומאז הוא מגיע בכל יום שישי לקראת הצהרים. לא מצלצל, לא מודיע שהוא מגיע, כאילו לא רוצה להפריע בהכנות לקראת שבת. תולה על השער שלנו שקית גדולה עם מאכלים למשפחה שלמה, בשקט ובצנעה, נוסע לו לדרכו ושולח לנו הודעה על המטעמים להם זכינו בשבת הזו.
ובכל פעם מחדש הוא מחמם לנו את הלב, מרגש אותנו עד דמעות, נותן לנו את התחושה המיוחדת הזו שאנחנו לא צועדים לבד.
אוהבים אותך ש', כולנו נוקיר לך תודה תמיד, עד עולם, על מי שאתה ומה שהיית בשבילנו בתקופה הכל כך משמעותית הזו. נוני מחייך אליך אי שם למעלה, אני יודע".
04
ראיתי יחד עם עם ישראל את אור פרץ בנו של אלירז פרץ הי"ד ונכדה של מרים פרץ מתגייס לגולני…
אני רואה פצועים רבים הולכים ומחלימים וחלקם מקימים בתים בישראל עם בנות זוגם…
אני רואה את אחוזי הגיוס בשבועות האחרונים ליחידות הקרביות שעומד על מעל 100%.
אני רואה את יחידות המילואים שמתיצבות שוב ושוב באחוזים גבוהים לכל משימה.
חשוב לי להזכיר לכולם שלרוסיה מדינה המונה כמאה חמישים מיליון תושבים לקח לגייס 300,000 חיילים למלחמה מעל שנה כולל הזרמת כל האסירים הפלילים מבתי הכלא.
כשמדינת ישראל גייסה את אותו מספר חיילים ב-48 שעות.
ולמרות הגזרות הרבות שבהם אנחנו נלחמים ישנם הצלחות לא מעטות הן מודיעיניות והן מבצעיות לא הכל שחור.
אנחנו בתקופה מאתגרת אבל לא אבדה תקוותנו אנחנו עם הנצח ואנחנו ננצח. ■
Ori88533@gmail.com