מזה עשורים רבים מהווים מתיישבי יו"ש (ובעבר גם חבל עזה וסיני) אזרחים סוג ב' במדינה. המדובר בציבור שהוא, על פי כל המדדים האפשריים, התורם ביותר למדינה:
ﭏ
אחוז המובטלים בו שואף לאפס.
ﭏ
אחוז גביית המס בו הוא 100%. אין העלמות מס. פשוטו כמשמעו.
ﭏ
אחוז הגיוס ליחידות קרביות נושק ל-100% ומי שאינו מגויס, על פי רוב רוצה להתגייס והדבר נמנע ממנו בשל שיוכו הפוליטי או המשפחתי.
ﭏ
אחוז התורמים – הן בפעילות בעמותות חוץ ממשלתיות, הוא עצום.
ﭏ
מספר אחד בארץ (וכנראה גם בעולם כולו) באחוז תורמי אברים, תורמי דם.
ﭏ
אוכלוסיה שקופצת מיד בראש להצלת כל יהודי מאת צר, כאשר בעיצומם של שבת וחג, ירדו המתיישבים החלוצים לעזרת תושבי עוטף עזה, שחלקם הגדול היו עוכרי ההתיישבות ותומכי הגירוש מרצועת עזה (שלא לדבר על רווח עצום שהפיקו תושבי אותם ישובים מהגירוש, בשל השכרת אדמות, מבנים וציוד לכוחות הביטחון בעת הגירוש).
ﭏ
וגם – כפי שראינו, למרבה הצער, בחודשים האחרונים – מספר אחד ברשימת הנופלים, בפער עצום אל מול כל ישוב, מועצה מקומית או אזורית אחרת.
ﭏ
כל זאת מבלי לדבר על התרומה החשובה ביותר של ציבור זה במישורי הציונות, רוח העם, הביטחון והדמוגרפיה כתוצאה מגידול משפחות יהודיות המחוברות לעמם, למורשתם ולארצם וכן אחיזה בחבלי ארץ ישראל.
לנוכח תרומה אדירה זו, המגיעה מציבור שמנהל חיים צנועים ביותר ומקדיש את עתותיו, את משאביו ופעמים רבות גם את חייו למען הכלל – היינו חושבים, שהמדינה תְּנַשֵֹא אותו על כפיים.
אך לא זו בלבד שלא כך נעשה, אלא שזהו הציבור המבוזה והמדוכא ביותר במדינה, כמעט בכל תחום אפשרי.
זהו הציבור היחידי, שמופעלים כלפיו סנקציות של מעצר מנהלי וצווי הגבלה ללא משפט.
זהו הציבור היחידי, שניתן להרוס את בתיו, שכונותיו ואפילו ישובים שלמים בהם מתגורר, בשל נימוקים פתלתלים חסרי כל אחיזה במציאות או במשפט.
זהו הציבור היחידי בארץ המשתמש בתשתיות שנבנו, במקרה הטוב, לפני חמישים שנה, כאשר כל שיח שעניינו שדרוג תשתיות אלה מושתק מיד.
זהו הציבור היחידי, שניתן לבזותו וללעוג עליו בתקשורת הכללית, ללא כל סנקציה.
כל אלה דברים ידועים ולא היה בהם כדי להרפות את אחיזתו של ציבור נהדר זה בחבלי ארצנו. אך לאחרונה, חלה החמרה של ממש בהתייחסות כלפי ציבור זה.
החמרה זו באה לידי ביטוי בהפרת החוזה הבסיסי שבין המדינה לבין אותו ציבור.
חוזה בסיסי זה מתבטא בכך, שהפרטים ממלאים חובתיהם כלפי המדינה בדרך של תשלום מסים, שירות חובה, שמירה על החוק, ומנגד מפקידים בידי המדינה, על מנגנוניה, את ההגנה על זכויותיהם הבסיסיות – הזכות לחיים, זכות הקניין, חירות התנועה, חירות המחשבה והביטוי, חופש הדת והמצפון.
כאמור לעיל, מקיימים המתיישבים את צידם בחוזה, מעל ומעבר לנדרש.
מנגד – מדינת ישראל מפקירה את המתיישבים לגורלם, תוך רמיסת החוזה עד עפר, ופעמים לא מעטות – אף פועלת אקטיבית נגדם.
רמת הביטחון האישי ביו"ש היא מהירודות שהיו אי פעם. בכל אחת מערי יו"ש, מתארגנות מיליציות חמושות, המורכבות, ברובן, מאנשי האוטונומיה המכונה "פלשתינאית", חמושים מכף רגל ועד ראש, מאומנים על ידי צבא ארה"ב, כשמדינת ישראל מממנת את פעילותן בכספים שהיא מעבירה לרשות האוטונומיה ואפילו – מעבירה להם משוריינים!
באצטלה של חוות דעת הזויות, הסירו גופי הביטחון כמעט את כל המחסומים שהיו ביו"ש; התירו לערביי יו"ש שימוש בתחבורה ציבורית ישראלית; מתירים לעשרות אלפים מתושבי יו"ש להיכנס להתיישבות, למדינת ישראל ולכל אתר טבע או מורשת, לרבות אתרים שאין להם כל זיקה אליהם.
מהצד השני, מופעלת מדיניות של התעמרות, באופן הקשה ביותר, בכל מתיישב שרק מעז להתעמת עם מי שבאים לפגוע בו, להגן על עצמו ו-שומו שמים – להשתמש בנשק חם להגנה עצמית. כל מחאה של יהודים על מעשי רצח וטרור מפוזרת באלימות. כוחות צה"ל מטילים עוצר על ישובים יהודיים, משתלטים על מבני ציבור כגון ישיבות, מחרימים מכשירי טלפון חכמים המתעדים את התנהגותם,.
על הרס ישובים ומבנים כבר אין מה לדבר. הדבר הפך לתופעה יום יומית ממש.
ולכל אלה נתווסף – בחודשים האחרונים – גם הפקרת קניינם של התושבים לסנקציות בינלאומיות.
מדי יום שומעים אנו על בעלי חוות, על ארגונים שונים, על תושבי יו"ש ולאחרונה אפילו על יחידה צבאית שלמה – גדוד נצח יהודה – עליהם הוטלו סנקציות. ומנהיגינו? מצרצרים.
תושבי יו"ש חייבים "להחליף דיסקט". לא יתכן שהם ימשיכו לתרום למדינה ללא סייג, לקפוץ ראשונים לכל משימה, כאשר המדינה לא תקיים התחייבויות בסיסיות ביותר כלפיהם. נכון להיום, לא יוכל צה"ל לתפקד ללא תושבי יו"ש. מדינת ישראל לא תוכל לאבד מסים מחצי מיליון תושבים. ישנם די והותר תחומים בהם ניתן לייצר לחץ ציבורי שיביא לפעולה אקטיבית של המדינה לביטול מידי ומלא של הסנקציות שהוטלו.
ממשל ג'ו ביידן, על אף עוינותו הקשה, לא יחפוץ להגיע למצב של עימות גלוי עם מדינת ישראל, בוודאי לא בשנת בחירות. כדאי לזכור, כיצד ראש הרשות האוטונומית אבו מאזן, שבמקרה הטוב שולט על קילומטר מרובע ברמאללה, החציף פנים לנציגי הממשל האמריקאי ואף סירב לקבל כספים חיוניים כל עוד מקוזזים מהם כספי הטרור. גם מדינת ישראל יכולה. יש להודיע לאמריקאים, כי עד שלא יוסרו הסנקציות – כל גורם המקושר לממשל האמריקאי הוא פרסונה נון גרטה. אנו מסרבים לקבל כל סיוע מהם. נשקול את דרכנו ונחשוב אם לרכוש נשק מגורמים אחרים כגון רוסיה או סין. בתוך שעות אחדות, יוסרו הסנקציות כליל.
וגם אם לא – יהיה בכך מסר חד משמעי, שמדינת ישראל אינה מוכנה "למכור" חלק מתושביה ואינה מוותרת על זכויותיהם. ובסופו של דבר – האמת תנצח. ■