המסע אל הר סיני
שני הראשונים שקל לזהות את הקשר ביניהם הם פסח ושבועות. שלשלת של 49 ימי ספירת העומר מחברת ביניהם. למעשה, מי שיחפש בתורה את התאריך של חג מתן תורה – כלל לא ימצא. זהו החג היחיד בתורה שאין לו תאריך וכדי לגלות מתי הוא חל, צריך פשוט לספור שבעה שבועות מפסח.
מה משמעות הדבר?
פסח, החג בו יצאנו לחירות, הוא הרגע בו נולדנו כעם. זהו רגע מהפכני בקנה מידה היסטורי, אך עדיין רק הבסיס. החירות הזו היא הכלי לתוכו חייבים ליצוק תוכן. כאן מופיע שבועות, חג מתן תורה. הרגע בו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך שתנחה אותו בחיים – התורה.
העובדה שהתאריך שלו אינו מופיע בתורה באה לומר שגם אם השלב הראשון של החירות נעשה בדחיפה משמים, השלב השני של יציקת המשמעות, תלוי בעיקר בנו. כדי שהוא יקרה אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין שהתאריך פשוט יבוא. יש לצאת למסע של חמישים יום ולעמול על תיקון עצמי והיטהרות. לכל יום העבודה הרוחנית המיוחדת שלו, ומי שיפספס אפילו יום אחד יתקשה להמשיך אחר-כך בספירה אל היעד…
שתי קומות
אותו יחס שבין פסח לשבועות, קיים גם בין שני החגים שהתחדשו בדורנו: יום העצמאות ויום ירושלים. בה׳ באייר תש״ח נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו. זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם. אחרי אלפיים שנות גלות נוראה סוף סוף הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך כל זה הוא רק התשתית להופעת הקומה השניה, המהותית יותר – יום ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו מייצגת את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. צריך עמל, יזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך.
איפה אנחנו נמצאים כרגע?
ובכן, בשתי המערכות הנ״ל עם ישראל נמצא בדרך. על הרצף בין הנקודה הראשונה – הקיום הפיזי, לבין הנקודה השניה – המהות, התוכן הרוחני.
לשם המחשה – מעטות המשפחות בישראל שלא חוגגות את ליל הסדר. הרבה פחות דואגים לציין את חג השבועות. המוני בית ישראל מבטאים את שמחתם ביום העצמאות, אך מעטים יותר חוגגים גם את יום ירושלים. בערים רבות הוא נראה כיום רגיל לגמרי.
התורה סימנה לנו את היעד כבר לפני אלפי שנים: ״ואולך אתכם קוממיות״ (ויקרא כו,יג), וחז״ל פירשו: כ׳שתי קומות׳. הראשונה היא בעיקר מתנה משמים. השניה, תלויה בנו, ואנחנו עדיין מטפסים בדרך אליה.
האם אין חשש להיתקע באמצע? בוודאי שיש סכנה כזו, הן במישור הכללי והן במישור הפרטי. לידה של תינוק היא סוג של ׳יום עצמאות׳ או ׳פסח׳ פרטי שלו. אך העובדה שהוא חי ונושם, מראה לכל היותר שהוא ׳קיים׳. האם יזכה גם להיות ׳אדם׳ במלוא המובן? האם יזכה להגיע ל׳יום ירושלים׳ ול׳יום קבלת התורה׳ של חייו? את התשובות יצטרך האדם לתת באופן בו יבחר לחיות את חייו.
וכך גם לגבי עם ישראל בכללו. האם יחיה במדינה שתהווה ׳מקלט בטוח׳ מצרות הגלות ו׳וילה בג׳ונגל׳ הים תיכוני, או שיצליח לטפס גבוה יותר ולהקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתהיה אור לגויים? השאלה הזו מהדהדת באוויר וממתינה שניתן לה תשובה.
האלטרנטיבה והמחיר
עבור מי שנולד ב-76 השנים האחרונות המצב בו אנו תחת שלטון יהודי ומוגנים על ידי צבא משלנו, הם דבר המובן מאליו. איננו מכירים מציאות אחרת. אך לצד יום העצמאות ניצבים שני ימי זיכרון העוזרים לנו להבין שזו אינה האפשרות היחידה.
יום הזכרון לשואה ולגבורה מציין את האלטרנטיבה. במשך אלפיים שנות גלות כל מלך או פריץ יכול היה לקום בבוקר בהיר אחד ולהחליט לגרש, לשדוד או להמיר את דתם של יהודי ממלכתו. הם היו פשוט חסרי אונים כנגדו. היינו נתונים למרמס והשפלה נוראית כשאנחנו חלשים ותלושים מארצנו. השיא היה לפני כשמונים שנה כשמיליונים מבין אחינו הובלו כצאן לטבח והעולם האדיש עמד מנגד. זכרון השואה מחדד בתודעתנו את האלטרנטיבה לקיומה של מדינת ישראל. אנשים מתלוננים על כך שהיא איננה מושלמת עדיין? בסדר גמור, אך לפני כן זכרו להודות עליה בלי גבול. היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה (ובשמיני עצרת האחרון קיבלנו לדאבוננו תזכורת איומה, איך זה ׳מרגיש׳ יום אחד כשכביכול המדינה נעלמת…).
ד׳ באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מציין את המחיר הכבד אותו שילמנו למען הקמת המדינה. 25 אלף איש מסרו את נפשם על מזבח הקמתה. אך את המשפט המפורסם ׳במותם ציוו לנו את החיים׳ יש להבין באופן עמוק: מחיר כה כבד מחייב אותנו להרבה מעבר לחיים סתמיים של קיום ולמדינה שתהיה ׳עוד אחת׳ מבין מאות אחרות. אם שוּלַם מחיר כה כבד כדי שנחיה במדינה יהודית הרי שזה מחייב אותה להביא בשורה גדולה לכל העולם כ׳אור לגויים׳, ומחייב אותנו באופן אישי לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. מנקודת מבט כזו יום הזכרון אינו יום של חולשה ודיכאון, אלא יום מלא הוד וגדולה שמֵרִים את יום העצמאות למקום גבוה הרבה יותר.
שישה ימים. שש תחנות ממצרים לירושלים. שנזכה להגיע אל היעד. ■