דוד המלך, מי שהניח את היסודות לבניין המקדש, הוא גם זה שצפה ברוח-קודשו את חורבנו, ובמזמור קל"ז בתהילותיו, הפותח במילים 'על נהרות בבל', הוא מצר ומקונן עם הגולים "שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון". אותו כינור, המלווה את מזמוריו, הוא זה הנתלה כעת על ערבות בוכיות, "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו".
שבועת הגולים "אם אשכחך ירושלם – תשכח ימיני", מוסיפה ומלווה אותנו עד עצם היום הזה, גם בעיתות שבר ומשבר, אך גם ברגעים בהם דומה כי המציאות שלמה ושמחה, כעמידה תחת החופה בשמחת הכלולות – שבירת הכוס המוחשית כל-כך מדגישה ומחדדת כי העיקר עודנו חסר מן הספר, וכי עדיין לא עלתה ארוכה למכת החורבן, עד "יום חבש ה' את שבר עמו, ומחץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל', כ"ו).
נתאר לעצמנו אדם שניתנה לו מפת אוצר, המנווטת והמנתבת אותו בדיוק נמרץ כיצד להגיע ליעדו, אך לדאבונו ולרוע מזלו, אין ברשותו מצפן והוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. כמובן שבכך יפספס את המטרה. ירושלים היא המצפן והמצפון, מי שמבחינה עבורנו בין ישר ועקום, כשר ופסול, טהור וטמא, קודש וחול! היא מורת-הנבוכים המעניקה לנו קריאת-כיוון במציאות המתעתעת, המבלבלת והמערפלת. אם נשכח את ירושלים, חוש-הכיוון שלנו ושל העולם כולו ישתבש לגמרי (ושלום לכם שם בהאג).
מצמרר לגלות כי הביטוי השגור והחגיגי "יום ירושלים" מופיע לקראת סיום המזמור, ודווקא בהקשר עגום ומצער: "זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים, האמרים: ערו ערו (=הירסו וערערו אותה) עד היסוד בה!". ואולי, זו קריאת-השכמה עבורנו כביטויו של אור-החיים הקדוש בפירושו לפרשת בהר: "והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם, ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם?!". זו הזמנה והזדמנות להעתיר ולבקש בתפילה בכ"ח באייר: הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, ו-אנא בכח גדולת ימינך, תתיר צרורה! ■
הרב אשר כהן, ר"מ באולפנת צביה רחובות ומדרשת אורות אביטל,
יזם חינוכי ומנחה קבוצות
Ashercohen10@gmail.com