היו לו כל הסיבות בעולם להרים ידיים ולהתייאש. בסך הכול בן שבע עשרה, נער יפה תואר ותמים שראשו מלא חלומות. אבל הסבל שנפל בחלקו היה נורא: בגיל תשע התייתם מאימו האהובה ובהמשך עבר התעללות חמורה על ידי אחיו הגדולים. הם קינאו בו, שנאו אותו ואפילו ניסו להתנקש בחייו. לבסוף נחטף בכוח והורחק מאביו ונמכר לעבד בארץ זרה. הוא עשה שם ככל יכולתו כדי לשרוד ולהיות נאמן לחינוך שספג מהוריו, אבל כשעמד בגבורה בניסיון ולא התפתה לאשת אדונו – מצא את עצמו בכלא המצרי הנורא, עזוב ובודד, ללא תקווה וללא עתיד.
יש דרך להתרומם אחרי התרסקות כה הרסנית? אפשר עוד להאמין בבני אדם אחרי שכולם בגדו בך? ניתן להמשיך לחיות אחרי שהמוות נגס בך באכזריות?
יוסף הוכיח שהדבר אפשרי! למרות כל מה שעבר הוא גדל להיות אחד האנשים המופלאים ומעוררי ההשראה בתנ"ך. אדם אציל נפש שהציל את המזרח התיכון מרעב ובחוכמה הצליח לאחד מחדש את משפחתו המפורקת.
‰˙·È˙ ‰ÎÂχ˙
רובנו לא צועד בנתיב ייסורים מר כמו של יוסף, אבל אין אדם שלא חווה כאבים, כשלונות ופגיעות לאורך חייו. מפתח הזהב להתמודדות היא השאלה היסודית: מי אני?
כדי לענות על כך ניקח דוגמא שכולנו מכירים מהבית: ילד התנהג באופן שלילי ואבא או אמא כועסים עליו. האופן בו הם בוחרים להתבטא הוא קריטי! כי גם כאשר הילד שיקר אסור לנזוף בו באמירה "אתה שקרן", וגם כאשר היא סחבה ממישהו ממתק או צעצוע, אסור לקבוע "את גנבת".
כי אם נכניס מישהו ל'תבנית' ונגדיר אותו כעבריין, יהיה קשה מאד לשנות זאת.
לעומת זאת, אם הוא רק ילד ש'לא אמר אמת' או ילדה ש'לקחה חפץ בלי רשות' – זו הצבעה על מעשה לא טוב, ומעשים תמיד אפשר להחליף במעשים אחרים. לא במקרה 'עבירה' היא מלשון עבר (באנגלית: tsap), ואת העבר אפשר להשאיר מאחור ולהתקדם לעבר העתיד.
ÁÂÏÌ ÎÓÂ ÈÂÒÛ
ברגע המרגש ביותר בתנ"ך, כשעשרת האחים ניצבו לפני המשנה למלך מצרים, הוא היכה אותם בהלם כשמפיו בקעו שתי מילים: "אני יוסף". בני יעקב היו אחוזי חרדה מן המשפט הבא שהוא עומד להוציא מפיו. בטח הוא יגיד לנו: "ועכשיו תגיע הנקמה שתכננתי כל השנים. עכשיו תשלמו ביוקר על כך שהרסתם את חיי!".
אבל לא. באופן מפתיע הוא פרש את ידיו ואמר להם בְּחֹם: "בואו אחים שלי. תנו חיבוק! אין לכם מושג כמה התגעגעתי אליכם…".
התורה לא מבזבזת מילים על סיפורי סרק פרה-היסטוריים. גם כשהיא מתארת את אבותינו, היא בעצם מתכוונת אלינו. חייו של יוסף יכולים וצריכים להיות השראה לכל אחד ואחת מאיתנו. עם הטראומות שמדאיבות את ליבנו והדכאונות שמכבידים על כתפנו. עם הלחצים, הצלקות, החרדות והכעסים. עלינו להאמין שעמוק בפנים נמצאת נשמה אדירה, חלק א-לוה ממעל. נכון, לפעמים היא עטויה בבלויי סחבות ובעטיפות משונות, אבל בואו לא נתבלבל: הם לא היא. יש לה כנפי רוח ויכולת מופלאה כמו עוף החול, להישרף ולהיבנות מחדש, ליפול לקרשים אבל כמו אלוף העולם להתרומם מחדש, להתגבר ולנצח.
‰‡ÈÒÂÛ ˘·˙ÂÎÈ
כן, זה תהליך שלא קורה בין רגע ולרוב יהיה צריך להיעזר בו באנשים טובים ומקצועיים ולפעמים אפילו בתרופות. אבל מה שחשוב הוא שזה אפשרי! התורה מלמדת אותנו שהאדם נברא ב'צלם א-לוהים'. מה פירוש אותו צלם? הרי לאלוקים אין גוף ולא דמות הגוף, הוא האינסוף המוחלט.
אלא שזהו בדיוק העניין: גם באדם יש את המימד האינסופי, הא-לוהי, העצום. כל הכתמים שבעולם לא יוכלו להאפיל על האור הפנימי שלו. "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
הצעד הראשון בדרך לגילוי האור הזה, הוא להאמין שהוא קיים. גם אצלנו. תמיד. ■
* נכתב בהשראת הרב YY ג'יקובסון.
מוקדש באהבה לאנשים טובים
שגבם שחוח מסבל גוף וייסורי נפש,
אבל נשמתם גדולה ומאירה.
אַתָּה לֹא הַטְּרָאוּמָה שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה לֹא הַדִּכָּאוֹן שֶׁלְּךָ
אַתָּה לֹא הַלַּחַץ שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה לֹא הַצַּלָּקוֹת שֶׁלְּךָ
אַתָּה לֹא הַחֲרָדוֹת שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה לֹא הַכַּעַס שֶׁלְּךָ.
כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלּוּ הֵן ׳לְבוּשִׁים׳
כְּמוֹ בְּגָדִים שֶׁמַּנִּיחִים עַל הַגּוּף
וּמוֹרִידִים.
לִפְעָמִים הֵם עֲשׂוּיִים לְהֵרָאוֹת ׳אֲנִי׳,
אֲבָל הֵם לֹא.
אֲנִי לֹא הַחֻלְצָה וְהַמִּכְנָסַיִם שֶׁלִּי
וַאֲנִי לֹא הַחֲלִיפָה שֶׁלִּי.
מָה אֲנִי?
אֲנִי אוֹר אֵינְסוֹף בְּתוֹךְ גּוּף
אֲנִי חֲתִיכַת אֱלוֹקוּת שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּאָרֶץ
אֲנִי הוֹפָעַת ה׳ בָּעוֹלָם
אֲנִי מַעְיַן שֶׁל אַהֲבָה
וְזֶרֶם שֶׁל תִּקְוָה
אֲנִי הַבְּחִירָה הַיּוֹמְיוֹמִית בְּטוֹב
וְהַמַּבָּט שֶׁמַּאֲמִין בֶּעָתִיד.
וַאֲנִי מְסֻגָּל לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל הַשֵּׁדִים וְהַשְּׁלָדִים
שֶׁמְּאַיְּמִים מִבַּחוּץ
וּלְנַצֵּחַ אוֹתָם.