במשך מספר חודשים עסקו החיילים ששירתו בבסיס 'שורה' בעבודה הקשה של הזיהוי והטיפול בחללי המלחמה. נטע כ"ץ, ששימש בפועל כסגנו של קצין המבצעים בגוף שטיפל בחללים אזרחיים, מספר על המשמרות הארוכות, הקושי לחזור למשפחה, תהליך זיהוי החללים, ההתמודדות הנפשית והטיפול שמקבלים הלוחמים, וכן ההדלפות שמגיעות לרשתות החברתיות על חילוץ גופות חטופים, עוד בטרם פרסום ההודעה הרשמית של צה"ל
"עשיתי
משמרות של לפחות 12 שעות רצופות", מספר נטע כ"ץ, ששירת במשך חודשים ארוכים במחנה זיהוי החללים 'שורה'. "המשפחה שלי הייתה בבית. בימים הראשונים אף אחד לא הלך לשום מקום, ואחרי זה הם יחסית חזרו לשגרה ברגע שהיה ניתן. בהתחלה עשינו משמרות של שש שעות פעילות ואחריהן שתים עשרה שעות מנוחה, אבל הבנתי שזה זמן קצר מדי שבקושי אני אספיק להגיע בו הביתה ולישון. בפעם הראשונה שהגעתי הביתה הורדתי נעלים, התיישבתי על הספה ונרדמתי עליה לארבע שעות, ככה שהמשפחה שלי לא חוותה את הפגישה איתי בכלל".
הפיתרון שמצא כ"ץ היה הארכת זמן המשמרות וההפסקות: "עשיתי 12 שעות פעילות ואחריהן 24 שעות הפסקה. קשה לעבוד 12 שעות רצוף, אבל יש אדרנלין שאיתו הצלחתי להחזיק מעמד. בפועל הרבה פעמים לא יצאתי לכל ההפסקה הזאת בגלל דברים מזדמנים שהיה צריך לעשות בבסיס, ככה שלא הלכתי הביתה יותר מפעם ביומיים למספר שעות מצומצם".
הקושי להתנתק
"רוב האינטראקציות שלי עם המשפחה היו בזמן מצומצם בפלאפון", מעיד כ"ץ. "אני גר בקהילה מדהימה, בה כולם תומכים אחד בשני, והקהילה עזרה והרימה את הכפפה בלעזור למילואימניקים בכל דבר שהם היו צריכים. אני חושב שהמשפחה התמודדה כמו כולם עם מצב לא פשוט בתקופה לא ברורה, באיזשהו אי שקט ואי וודאות בהחלטה אם נכון לצאת מהבית".
על הקושי של המשפחות מוסיף כ"ץ: "זה לא היה פשוט למשפחות, הרבה חבר'ה אמרו שאפשרתי להם ללכת הביתה, אבל הם מרגישים שהם לא פוגשים את המשפחה. הם מגיעים הביתה, ומיד הולכים לישון כי זאת הדרך שלהם להתמודד עם הנתק. הם קמים ומיד חוזרים לצבא. קשה להם לדבר ולחבק את הילדים, וזה משהו שהיינו צריכים לעבוד עליו ברמת הפרט וברמת הקבוצה. כל אחד חווה את הקשר עם המשפחה שלו בצורה שונה. יש משפחות שהתמודדו בצורה קלה יותר, ויש כאלו שבצורה יותר מורכבת. אשתי המדהימה הצליחה להיות עם הילדים ולתת להם תחושה שאנחנו במצב טוב והם במקום בטוח".
פערים בין הגופים
נטע כ"ץ (39), נשוי למימי, תושב טלמון ואב לשבעה, שירת במילואים מאז תחילת המלחמה ועד לפני כשלושה חודשים, בעיקר במחנה שורה, שם שימש כסגנו של הלוחם ששימש כקצין המבצעים בגוף שהיה אחראי על הטיפול באזרחים. בימים כתיקונם הוא עובד בארגון המסייע לעולים חדשים, ותפקידו הצבאי במילואים בשלוש השנים האחרונות הוא אחריות על הטיפול בחללים במקרי אסון כגון טילים ורעידות אדמה, קריסות מבנים ועוד.
"תר"ח (תחנת ריכוז חללים) היא הגוף הצבאי האזרחי שמטפל בתהליך זיהוי החללים האזרחיים", מסביר כ"ץ ששירת במקום. "משרד הפנים ומשטרת ישראל הם אלו שאחראים על התר"ח, והתקבלה החלטה שהטיפול יתבצע בבסיס שורה של הרבנות הצבאית ובתפעול של חיילי הרבנות. אנחנו שהגענו עם פיקוד העורף שימשנו כעוד זוגות ידיים שיכולות להכיל את הקדושה של הטיפול בחללים האזרחיים ולהיות לעזר לגופים שפעלו במקום".
בימים הראשונים לאחר שמחת תורה היו פערים רבים בין הגופים במחנה שורה, שלא היו מוכנים לפעילות בסדר הגודל שנגרם בעקבות המלחמה: "אנחנו היינו הראשונים שהתחילו לעבוד עם כולם, ובגלל זה היינו הדבק המחבר בין כל הגופים. גם מבחינת הכרת המערכות וסנכרון מידע, היינו צריכים לשבת עם כל גוף, לברור מידע, ולתאם עם גופים אחרים, כשבעצם הרבה מהזיהויים שבוצעו היו דרך העבודה הזאת, ושיתוף הפעולה שלנו עם כל אחד מהגופים".
התפקיד של כ"ץ בארגון בו הוא עובד הוא ראש חטיבת קליטה וקשרי ממשלה, כך שהוא מכיר את הצורך בסנכרון בין מספר רב של גופים: "היו תקופות שהאחריות עברה מאחד לשני, אבל בסוף אנחנו ושאר הגופים הצלחנו לעבוד בשיתוף פעולה עד להקמת מערכת ממוחשבת ושירותים משותפים במטרה לתת לכל אחד את השקט הנפשי של לדעת איפה בן המשפחה נמצא".
בימים הראשונים, לאחר שהתבררו מימדי האסון, הטיפול בחללים אזרחיים התחלק לשני מתחמים בתוך בסיס 'שורה' – הראשון בתוך מתקן החללים הלאומי, בו התמקדו בהליך הזיהוי, והשני באיזור נוסף בבסיס בו התמקדו באחסון החללים ובשחרורם לקבורה.
הצוות שפעל בתר"ח א' הורכב ברובו מחיילים שסיימו קורס רבנים צבאיים בקיץ שלפני המלחמה, uעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ כרבני גדודים. כשהתחילה המלחמה הם גויסו לצורך הטיפול בחללים: "לרובם אין ניסיון בטיפול בחללים, ככה שגם בכמה ימים הראשונים עוד היה קצת בלבול לגבי מי אחראי ואיך זה עובד, ולאורך השבועיים הראשונים עוד נבנתה מחלקה צבאית של קצין, מפקדים, חיילים ועוד, והכל תוך כדי תנועה".
ההתמודדות הנפשית
איך החיילים מתמודדים עם המראות הקשים?
"אם ציינתי שהגיעו לשם אנשים בלי ניסיון שברור שיהיה להם קשה, אז גם למי שיש ניסיון זה לא דבר פשוט. היו לאנשים התמודדויות מאוד קשות, ובסוף היו שם הרבה צוותי חוסן שצה"ל והרבנות הצבאית הביאו כדי לתת תמיכה בתחילת וסוף משמרת במידה ומישהו היה זקוק לזה. התמודדנו עם חבר'ה שתוך כדי עבודה חוטפים שוק, וצריך לנתק אותם מהרגש ולחבר אותם לעשיה".
גם לאחר שיצאו מהבסיס, לחיילים היה קשה להתנתק מהמראות הקשים: "כל אחד מצא את הדרך שלו להתנתק. אדם צריך לעבור שינוי משמעותי בדרך מהבסיס הביתה, והוא חייב משהו שיעזור לו להתנתק. היה אחד שהיה צריך לשבת לבד במעיין, והיו אחרים שכל אחד מצא את הדרך שלו. אני שומע מהרבה חיילים שמספרים על הפרעה של רעש, שלאורך תקופה ארוכה לאחר השירות קשה להם לשהות במקומות עם רעשים".
"גם הריחות זה משהו שקשה לשכוח", מוסיף כ"ץ. "הריח שם קשה מאוד, על עצמי אני יכול לספר שבפעם הראשונה והשנייה שהגעתי הביתה פתחתי את המקרר והרחתי ריח מאוד קשה של גופה, ניסיתי להבין אם יש שם עוף ישן או משהו דומה, והבנתי שזה פסיכולוגי. במשך חודשים הייתי נכנס לסופר והייתי מריח את זה ליד המקררים".
לכ"ץ חשוב להדגיש שישנם צוותים רבים המסייעים מבחינה נפשית למשרתים בבסיס: "היו התמודדויות של אנשים שממשיכות עד היום, ואנחנו משתפים בינינו ומנסים לעזור אחד לשני, אבל חשוב להדגיש שיש מענה של צוותי חוסן וטראומה, וכל מי שמרגיש שמשהו לא מאה אחוז אצלו, גם אם הוא מרגיש שמאוחר מכדי לפנות, חשוב שהוא יבוא כי זה יכול רק להוסיף".
מפקד אחד, הרבה מתנדבים
"התגייסתי ארבעה ימים אחרי תחילת המלחמה ככה שבשלושה ימים הראשונים לא הייתי", מציין כ"ץ. "הגעתי לתר"ח, וראיתי שם את אריה מינקוב, שכולם באו אליו לשאול שאלות, והוא מנסה להכווין את כולם, אבל תוך כדי שולפים אותו לישיבה ונותנים לו פקודות. אמרתי לו שהוא נראה האדם היחיד שמבין מה צריך לעשות, והצעתי לו שאני אקח ממנו חלק מהמשימות שלו".
כ"ץ לא היה הראשון שהציע למינקוב עזרה: "הוא אמר לי שכל רגע מישהו מציע לו עזרה, ומיד אחרי זה נעלם כי האנשים שם עברו ממקום למקום ומתפקיד לתפקיד. הוא הסכים להעביר לי חלק מהמשימות, בתנאי שאני אמשיך לאורך זמן. הוא העביר אלי את האחריות על כוח אדם ולוגיסטיקה, התעסק בעצמו בניהול התר"ח, התיעוד והמעקב".
הוא מסביר על תפקידו כאחראי על כוח האדם: "כל הזמן משנים צוותים ומגיעים מתנדבים מכל מקום, והיה צורך בקבלת אחריות וארגון של כל מי שמגיע, חלוקת משמרות ועוד. גם מבחינה לוגיסטית, כל צוות שמגיע צריך ציוד חדש".
בשבועות הראשונים הגיעו לתר"ח כל החללים האזרחיים שהיו מתחילת המלחמה בשביעי באוקטובר ואחריו: "הביאו אלינו את כולם, אם זה מהמסיבה מהנובה, ואם זה מכל המוצבים והבסיסים באיזור. בחלקם אנחנו טיפלנו, אבל היו גם אנשים כמו רבש"צים וחברי כיתת כוננות, שנחשבים כחיילים והעברנו לצד הצבאי שהיה אחראי על הטיפול בהם".
עבודה קשה ואינטנסיבית
כ"ץ מספר: "זאת עבודה אינטנסיבית של שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים, בכל ימות השבוע כולל בשבת. קיבלנו הנחיה הלכתית שכל עוד אתה חייב לעשות את מה שאתה עושה ממשיכים בלי תפילות ובלי הפסקות. אנשים לא רצו להפסיק כדי לאכול או לנוח, והיינו צריכים להכריח אותם לנוח כי אמרנו להם שאחרת הם לא יצליחו לתפקד".
בימים הראשונים של המלחמה, כאשר כולם היו נתונים בחוסר וודאות, מספר משפחות חיכו בכניסה לבסיס בתקווה לקבל מידע על יקיריהן: "המשפחות הגיעו משתי סיבות. חלקן הגיעו בתקווה שהחלל נמצא אצלנו ולא חלילה אצל החמאס או בבור שלא ימצאו אותה, וחלקן הגיעו כדי לזהות את החללים. זה משהו שקרה לא מעט, אם לדוגמה מישהו ראה פיזית שבנאדם כזה או אחר היה במסיבה או ברכב ליד מישהו אחר שעכשיו זיהינו בתר"ח זה נותן אינדיקציה שאולי גם השני נמצא, ובאופן כללי אפשר לקבל מזה קצה חוט".
איזור המשפחות היה ליד שער שהיה סגור, אבל היה בו צוות של אנשי חוסן: "הייתה שם עגלה עם שתייה וכיבוד למשפחות, פינת מנוחה לשבת בה, ועוד כמה מאהלים למשפחות. הרעיון היה לתמוך בהן כמה שאפשר, עד שיקבלו את המידע שהן צריכות. היו שם כמה משפחות שלא רצו לעזוב את המקום ולא הסכימו לקבל את המידע שניתן להם, אבל אני חושב שהקמת המאהל הזאת והתמיכה במשפחות וכל המעטפת הלוגיסטית זה משהו מאוד חשוב שהוקם יחסית מהר".
"לא פשוט לעמוד מול משפחה כאשר אתה מכיר את שם המשפחה ויודע שמי שבחדר טיפול הוא אולי מהמשפחה שלהם", אומר כ"ץ בכאב. "אתה לא יכול לטעת בהם תקוות שווא, ולכן כמובן לא יכול לספר להן על מה שאתה יודע. המטרה שלנו הייתה לבצע את הזיהוי כמה שיותר מהר".
תהליך זיהוי החללים
כ"ץ מסביר על תהליך הזיהוי: "מגיעים חבר'ה עם אלונקות, ושמים את החללים בפתח התר"ח. שם יש נציג של משרד הפנים או חייל שיושב בסמכות משרד הפנים, ומנפיק מספר חלל. המספר מלווה את החלל לאורך הטיפול, במערכת שלנו ובאפליקציה שנבנתה ברבנות הצבאית".
"משם מכניסים אותו לחדר של מחלקת הזיהוי הפלילי. המתנדבים של זק"א והחיילים של הרבנות מסייעים בחיפוש של חפצים על החלל, ודברים שיכולים לסייע בזיהוי הזהות שלו. הם מוודאים שאין על החלל מוצרים מסוכנים, כיוון שעל חלקם כבר מצאנו רימונים ואקדחים. לרוב דברים כאלו היו על גופות של מחבלים, אבל זה יכול לקרות גם אצל חללים יהודיים, לדוגמה כאשר מישהו מגיע מהשטח עם נשק אישי".
במקביל למעבר על הממצאים, ישנה מערכת לזיהוי טביעות אצבע, שמחוברת למערכת טביעות האצבע של צה"ל: "בתחילת השירות הצבאי כל חייל נותן את טביעת האצבע שלו, וככה אם מוצאים מישהו שהיה במאגר, שהוא או חייל בהווה או חייל לשעבר זה מדד ראשוני לזיהוי. מחלקת הזיהוי הפלילי מתעדת את כל מה שאפשר לראות ממצב החלל".
משם המידע עובר לחוקרי משטרת ישראל שעוברים על המידע שנאסף: "החוקרים מנסים להצליב את כל הנתונים שהגיעו והפריטים שנמצאו, במטרה להגיע לזיהוי של החלל. לדוגמה, אם מוצאים ארנק שהיה צמוד אליו, יש היתכנות גבוהה שהוא שייך לחלל, אך עדיין לא מדובר בזיהוי ודאי כיוון שכבר היו מקרים של מחבלים שלקחו ארנקים של אזרחים, או להבדיל מקרים של אנשים שהחזיקו ארנקים של אחרים".
"הם עוברים את התהליכים, ומעבירים אותם לחדר של רופאי שיניים שמחוברים למאגר של כל בדיקות השיניים", מסביר כ"ץ. "הצילום של כל אחד שעושה צילום רנטגן נכנס למאגר, ובשעת הצורך מקבלים אישור לשלוף את הנתונים ולהשוות סדקים ושברים בשיניים ועוד, וככה עוד אפשר לזהות. הרבה מהחללים עברו גם צילום CT. כשמסיימים את הבדיקות מעבירים את החלל לאחסון".
ממשיכים בזיהוי
הרבה פעמים הידיעות על חילוץ גופות חטופים מגיעות לרשתות החברתיות לפני ההודעה הרשמית של צה"ל. איך זה קורה?
"הדלפות", משיב כ"ץ, ומסביר: "בכל גוף יש הרבה אנשים והרבה מתנדבים. למרות שהם מתנדבים לשם שמיים, החשק של להיות הראשון שמודיע, למרות שתיכף יעדכנו, זה משהו שהאנושות חוטאת בו. יש לאנשים את החשק הזה להוציא הודעות בלי לחשוב מה המשמעות, זה נכון גם לגבי צילום של תאונת דרכים שגורם לתמונה שמגיעה למשפחה בצורה לא מבוקרת. הדברים האלו רגישים מאוד בעולם של המדיה, ואנשים לצערי לוקים בחוסר אחריות כשזה מגיע לדברים האלו ולא מבינים את המשמעות של הפרסום".
מה עושים בשורה בחודשים האחרונים?
"עדיין ישנה פעולות של זיהוי חללים, וממצאים שמגיעים מהשטח. לצערנו יש עדיין הרבה חטופים בעזה, על חלקם אנחנו יודעים להגיד שהם בחיים ועל חלקם לא, ואנחנו ממשיכים את תהליך הזיהוי של הגופות שמגיעות כדי לבדוק אם מדובר באחד מהחטופים. את הבדיקות מבצעים במכון לרפואה משפטית או בשורה, כדי לזהות או לשלול את זהותן, וכוחות צה"ל שבתוך הרצועה, בשיתוף אנשי מודיעין וצוותי זיהוי החללים המורחבים, עושים הכל כדי לנסות למצוא את החטופים שכבר לא בחיים". ■