טבח השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל טלטלו את מדינת ישראל כולה. משפחות רבות שכלו דמויות אהובות, וילדים רבים הפכו ליתומים. אל מירי מתתיה, פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים, הגיעה בקשה להמלצה על ספר ילדים שמדבר על אובדן ושכול. משלא מצאה ספר כזה שמצא חן בעיניה – החליטה לכתוב אחד. "סלסלת האוצרות של טורי" אמנם נכתב כספר ילדים, אך מבוגרים רבים ימצאו אותו רלוונטי גם עבורם
״כחודש לאחר פרוץ המלחמה פנתה אלי גננת מירושלים בבקשה שאמליץ לה על ספר בנושאי אובדן ושכול, עבור ילדה בת ארבע שאביה הקצין נהרג בשבעה באוקטובר. חיפשתי באינטרנט, התייעצתי עם חברות וקולגות, אך לא מצאתי ספר שהיה לרוחי. ככל שקראתי על דמותו של האב ולמדתי להכיר אותו, הסיפור פשוט נולד מעצמו", כך מתארת מירי מתתיה את סיפור הרקע שהוביל לכתיבת הספר 'סלסלת האוצרות של טורי'..
מתתיה, פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים וצוותים חינוכיים מזה שנים רבות, היא אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים. את דרכה התחילה כשלמדה תואר ראשון בחינוך, ולאחר מכן פתחה משפחתון בביתה. בהמשך הפכה למדריכת הורים "הדרכתי הורים ומתישהו בהדרכה הייתי ממליצה לאבא או לאמא ללכת לראות בעצמם פסיכולוגית נחמדה.. באיזשהו שלב החלטתי להיות הפסיכולוגית הנחמדה בעצמי. עשיתי הסבת מקצוע ולמדתי פסיכותרפיה בגישה הגופנית-נפשית, שמביאה בחשבון גם את הגוף וגם את הנפש. הפסקתי לעבוד ישירות מול הילדים והתחלתי לעבוד מול המבוגרים שמטפלים בהם".
מאיפה הגיע המחשבה לכתוב ספר?
"למדתי לקרוא מוקדם. עליתי לכיתה א' בת רבע לשש וכבר ידעתי לקרוא ולכתוב. מאוד אהבתי ללמוד ונהניתי כשהראו לי את האותיות", מעידה על עצמה מתתיה. "תמיד השתמשתי בסיפורים עבור הילדים שלי, כשרציתי להעביר להם איזשהו מסר. למשל, הבן הבכור שלי היה קצת רטנוני בתור ילד. 'כן רוצה' ו'לא רוצה'.. אז המצאתי לו סיפור על 'רונן המתלונן'. שם הסיפור הפך למילת קוד מצחיקה בינינו, למרות שכמובן הסיפור לא היה עליו! אלא על ילד אחר …", היא קורצת.
מתתיה המשיכה להמציא לילדיה סיפורים נוספים, על עזרה הדדית ומקרים מחייהם, וממשיכה בכך עד היום. "עכשיו כתבתי סיפור לנכדה שלי, על סוריקטה שעולה לגן. בגלל ששוק הספרים מאוד תחרותי וגם צריך הרבה שיווק עצמי בו אני פחות טובה – הסיפורים נשארו רק בתוך המשפחה".
מתתיה גדלה על ספרי קלאסיקות, כדוגמת נשים קטנות, השביעיה הסודית, ספרי דבורה עומר, ועוד. "סיפור טוב הוא סיפור שנכנס לנפש ומגלה לך דברים שלא ידעת על עצמך. בנוגע לספרי ילדים, אני פחות אוהבת סיפורים על 'אפרים שלא אהב לגזור ציפורניים', זה טכני ופחות נוגע לנפש הילד. בסיפורים שהמצאתי לילדיי תמיד הוספתי חוויות והרפתקאות, כדי שהסיפור לא יהיה מידי דידקטי. חשוב שהספר יהיה מעודן, בטוב טעם ונוגע לנפש הילד".
למרות כל זאת, כאמור, לא חלמה מתתיה להוציא בעצמה ספר ילדים. עד טבח השבעה באוקטובר.
איפה היית בשמחת תורה?
"אני גרה בצפון, בישוב קהילתי במועצה האזורית משגב. הבן הקטן שלי היה אז בן 24 וחצי, ובדיוק חזר מהטיול הגדול של אחרי הצבא. הוא מייד גוייס דרומה, לכיוון עזה, אך בסוף לא נכנס לעזה עצמה. שמעתי על האירועים כמו כולם – היו כאן אזעקות, פחדו שהולך להיות משהו גם בגזרה הצפונית. מידי פעם עדיין יש כאן אזעקות, אבל אנחנו ממש בסדר", היא מרגיעה.
מתתיה החליטה לרתום את ניסיונה הרב כפסיכותרפיסטית והחלה להתנדב בצל המלחמה "התנדבתי להגיע למלונות של מפונים בטבריה, או לתת מענה לחיילים שיוצאים ליום ריענון ומקבלים מעטפת של שיחות ופעילויות מרגיעות. התנדבתי גם במהלך הקורונה והמלחמה בקרב קהילות של אנשים מבוגרים, לעזור להם להירגע באמצעות הפסיכותרפיה ותרגילי נשימות. וכמובן, כל המעשים שכולנו עשינו: לאפות עוגות, לתרום כסף, לאמץ חיילים.. לנסות לתת טוב מהמקום הרע שהיינו בו".
איך ספר נולד
באמצע חודש נובמבר פנתה אל מתתיה גננת מירושלים, בנוגע לילדה שהתייתמה מאביה בשבעה באוקטובר. הגננת חיפשה סיפור עבור הילדה ואימה, כדי לתווך לילדה את נושא האובדן והשכול. "הגננת פנתה אלי כי אני מוכרת כמדריכת הורים ומדריכת צוותים בגני ילדים, וגם כותבת באופן קבוע במגזין האנתרופוסופי 'אדם עולם'. חיפשתי ספר מתאים, בדקתי באינטרנט וגם התייעצתי עם חברות וקולגות, אך לא מצאתי ספר שהיה לרוחי.
באינטרנט למדתי על דמותו של האב שנהרג. איש בגיל של ילדיי, קצין מוערך. ופתאום נולד איזשהו סיפור על אלבטרוס. אלבטרוס היא ציפור עוצמתית במיוחד, עם מוטת כנפיים של 3 מטרים. היא מסוגלת להיות שנה שלמה באויר, והיא מונוגמית – 'מתחתנת' עם ציפור אחת בלבד במשך כל החיים. האלבטרוס התאים לי מאוד לדמות האב שנהרג", מסכמת מתתיה.
לאחר שהרעיון נולד והסיפור נכתב, דייקה מתתיה עם אימה של הילדה את התיאורים בסיפור. "אני כתבתי מין פרידה מתוקה בין בני הזוג האלבטרוסים, אבל האמא האלמנה אמרה לי שברגע האמת בכלל לא היה זמן להיפרד. הוא אסף את החפצים שלו, אמר 'ביי' והלך. אפילו להודעה שהיא שלחה לו אח"כ הוא לא הספיק לענות. היו גם מקרים שכתבתי בסיפור ולא ידעתי כמה היו חלק מהחיים שלהם, כמו למשל שלאחר אירוע ספורטיבי האב האלבטרוס מרביץ שינה טובה וקשה להעיר אותו. כתבתי את זה כי מצד אחד בהרבה בתים זה קורה שקשה להעיר את האב שישן חזק, ומצד שני נמצאת הסיטואציה בה אי אפשר להעיר יותר את האדם שאבד..", היא נאנחת.
מתתיה אינה חושפת את שמו של הקצין ומשפחתו, כפי בקשתם. "הם לא הבינו איך אנשים הולכים לטלוויזיה ולתוכניות ריאליטי וחושפים את חייהם הפרטיים, לכן האמא לא רצתה לחשוף את שמו של בעלה או את עצמה בנושא".
תמונה שווה אלף מילים
לאחר שלב כתיבת הסיפור הגיעה העת להוסיף איורים ותמונות למילים הכתובות. "ראיינתי כמה מאיירות שמאוד התרגשו מהסיפור אבל התייחסו אליו כאל עבודה. בסופו של דבר הגעתי למאיירת אסתר עיבל, והיא אמרה לי 'כשקראתי את הסיפור עפו לי תמונות בראש'. אז בחרתי אותה. לאורך כל הדרך ניסינו לדייק את הדברים, שהעיצוב יהיה יפה, שהציור לא יהיה מפחיד מידי אבל כן מעביר את הרגשות של הילד. לא מזעזע אבל כן מביע צער וכאב..
הרגשתי שאני עושה את הדרך הזו יחד עם האם האלמנה, יחד עם המאיירת ובהמשך גם יחד עם המעצבת הגרפית – צופיה הרבנד. כולן יצאו מגדרן כדי שהספר יצא בצורה הטובה ביותר, כדי שיהיה מותאם לילדים שעברו חוויה נוראית כל כך".
איך ידעת לכתוב על נושא האובדן והכאב?
"כשהייתי צעירה, בת 21, אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים. אז למרות שלא הייתי ילדה, יכולתי להזדהות עם חוויה של מוות פתאומי של אדם קרוב. אני מכירה על בשרי את העובדה שאתה קם בבוקר אדם אחד, והולך לישון כשאתה מישהו אחר.. כשאבא שלי נפטר עדיין לא הייתי מוכנה לזה, למרות שהוא כבר היה אדם מבוגר. בספר הכנסתי חוויה שלי מתוך האובדן: הרגשה של חיבוק מאותו אדם קרוב גם כשהוא כבר לא איתנו".
מתתיה מדגישה כי לספר אין מטרה כלכלית "הוצאתי אותו על חשבוני בצורה הכי טובה ויקרה שאפשר, כולל כריכה קשה. משפחתו של הקצין שנהרג קנתה כמה עותקים כדי להעביר לחברים וקרובים, אבל זה לא פרויקט כלכלי. אני מוכרת את הספרים כדי לכסות את ההוצאה וכדי שיהיה אפשר להוציא מהדורה נוספת. בינתיים הוצאתי 200 ספרים וכמחצית מהם נמכרו. בהתחלה הייתי תמימה ואמרתי לאמא האלמנה שאם ישאר כסף ממכירת הספרים אפתח קרן עבור יתומי המלחמה. איזה קרן ואיזה נעליים..", היא נאנחת. "חשוב לי שהספר יופץ לכל הארץ, צפונה ודרומה, ויגיע לילדים שאיבדו אדם קרוב במלחמה הזו", מוסיפה מתתיה.
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"מישהו כתב לי שהוא עצמו כמבוגר הרגיש שהספר מרפא. אנשים אומרים 'וואו, זה בדיוק ככה'. הספר מפגיש אותם עם הכאב ומצד שני מאפשר רגע לנשום. נותן לילדים מקום לתחושות של כאב, של געגועים שקורעים את הנשמה, של קנאה בילדים אחרים שיש להם אבא.. הרבה פעמים בגני ילדים מבקשים שלושה אבות שיתנדבו למשהו, ותמיד יהיה ילד שיגיד לילד היתום 'אבל לו אין אבא, אבא שלו לא יכול' וכו', והילד היתום מתכווץ.
הספר מביא עטיפה והבנה לתחושות ולרגשות, ומצד שני מתאר לילדים מה בדיוק קרה להם, בלי ללכת סחור סחור. השתדלתי לתאר במילים מדויקות מצד אחד, ומצד שני לתאר חוויה של ריפוי. כן, מרגישים כעב וגעגועים וכאב, אבל אח"כ מצליחים לחיות עם זה", מתארת מתתיה.
האם הספר מתאים לציבור הדתי?
"הספר הוא אוניברסלי. בגלל שמדובר בציפורים ואין סממנים ספציפיים הוא יכול להתאים לכל אחד. למרות שאני כתבתי את המילים, אני בעד לשנות את המלל אם צריך. באיורים לא ברור מי האבא ומי האמא, כך שאפשר לספר את הסיפור בצורה כזו שהאמא היא זו שהלכה לעולמה.. אפשר גם לדלג על עמוד שנראה למבוגר המקריא פחות רלוונטי.
חברה אמרה לי שזה מזכיר לה את 'הנסיך הקטן', במובן שזה ספר ילדים שפונה גם למבוגרים. יש בו משהו שנותן לדברים מקום ברור גם בתור מבוגרים".
מתתיה אומרת כי בעבר היה מקובל לחשוב שבסוף שלבי האבל מגיעה איזושהי השלמה, אבל היום מקובל לחשוב שלא קורית השלמה, אלא עברו למודל הדואלי – האדם ממשיך לחיות עם האבל והחוסר בתוך חיי היומיום. לפעמים מרגישים אותו יותר ולפעמים פחות. אנחנו בעצם נמצאים בדיאלוג תמידי עם אותה דמות קרובה שנפטרה, וזה לטובה. "לא הייתי רוצה לשכוח את אמא שלי. עד היום אני מתגעגעת אליה, רק שיש בי את הידיעה שאי מסוגלת לחיות עם הצער הזה".
למה בחרת לגעת בנושא דווקא בצורה של ספר?
"כולנו יודעים שסיפור משרה שקט וביטחון, יודעים שלסיפור יש התחלה ואמצע וסוף. זה עושה לילד סדר בראש שלו, וזו גם הדרך שהיהדות בחרה להעביר מידע לאנשים – דרך סיפורי התורה, האגדה וכו'. זו הדרך שבה בני האדם מסבירים לילדיהם מה קרה.
גם הסיפור הזה מתחיל בתיאור נעים, רך וכיפי, אח"כ מגיעה ההסתבכות – המקרה הנורא שקרה, ולבסוף סוג של פתרון, מרפא או רגיעה. סיפור זה כלי שמרפא בני אדם, ובגלל זה אנחנו ממשיכים לספר סיפורים, כותבים אותם וקוראים אותם".
מה היית ממליצה להורים ולאנשי חינוך בתקופה הזו של המלחמה?
"חשוב לדעת שבעמוד האחרון בספר יש המלצות לעיבוד הסיפור. הספר נקרא 'סלסלת האוצרות של טורי', כי כמדריכת הורים היו הורים שאמרו לי 'אבא צריך לטוס עכשיו לכך וכך זמן', או 'אמא צריכה לנסוע, מה עושים עם הילד שמתגעגע?'. המלצתי להכין סלסלת אוצרות מההורה לילד, וכל בוקר הילד בוחר מתוך הסלסלה בלון או סוכריה או זוג גרביים או משהו שמסמל את ההורה, כמספר הימים שהאדם צפוי להיעדר.
אחת הדרכים להתמודדות של טורי בספר אלו האוצרות – נוצות שנשרו מאבא כשהוא עף, וכל מיני שטויות שהוא נותן לה במתנה. לאחר מותו היא יכולה להיעזר באוצרות האלה כדי לזכור אותו, כדי שיהיה ייצוג פיזי לדמות שלו".
את הספר ניתן לרכוש מהסופרת עצמה באמצעות המייל: miri.matt@gmail.com מחיר: 79 ש"ח. ■