הפעם זה אמיתי, לא עוד צחצוחי מילים לא עוד דמגוגיה באולם המשפט. הפעם זה הדבר האמיתי. אין אפשרות לשכנע את השופט במילים מצוחצחות אין אפשרות להשיג טקטיקה משפטית באמצעות הוראות חוק או תקדים מחייב של העליון. הפעם זה הדבר האמיתי, שופט כל הארץ. דן אותנו בעיני רנטגן של עבר ועתיד, מה עשינו ומה חשבנו, איך ראינו את חברינו ואיך נהגנו במשפחתנו. כי הרי: וְתִזְכּר כָל הַנּשׁכּחות, וְתִפְתַח אֶת סֵפֶר הַזִכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָרֵא. וְחותָם יַד כּל אָדָם בּו. הפעם זה לא צחוק, גם עורך הדין הממולח ביותר לא יוכל להשפיע על השופט הדיין, שופט כל הארץ. ואולם: אנו אומרים ומתפללים בן אדם, מה לך נרדם? שפוך שיחה, דרוש סליחה, מאדון האדונים.
נראה כי עמנו היהודי מרכיב את פסיפס הפסיקה ההיסטורי שלו כמאבק הניצב בין הדין הארצי, הגשמי של בשר ודם לבין דינו של בורא העולם, הקב"ה השופט כל הארץ. נראה כי החיבור שבין שתי פסיקות אלה מבוסס על היכולת של פסיקה לפנים משורת הדין, לא שורת הדין היבשה אלא היזקקות לערכים, חברתיים, יהודיים השזורים במהותו של העם היהודי לאורך הדורות.
מסתבר שבתי המשפט התחבטו וחלקו זה עם זה האם על השופט לפסוק לפי ראות ליבו, לפנים משורת הדין או שמא עליו לפסוק על פי האות הכתובה בלבד ללא כל סטייה הימנה. שופט בית המשפט כב' השופט מנחם מריו קליין הכריע בסוגיה זו, באמצעות הוראותיו של המשפט העברי: "תפקידו של השופט ע"פ המשפט העברי הוא לא לפסוק ע"פ הלשון היבשה בה מובאים ונשמעים הדברים באזניו אלא עליו להסתכל על התכלית השיפוטית תוך שמפעיל שיקול דעת, תכונה זו של "לב אמיץ", והבאתה במניין תכונותיו של הדיין, מרמזת ויותר מכך שעל הדיין לשקול בין שיקוליו לא רק מבחינה משפטית "טכנית", אלא גם שיקולים של "לב", ובכללם צדק ומוסר, כך שבתוצאה הסופית יהא כדי "להציל עשוק מיד עושקו". (ת"א 51592/04 בנק לאומי למשכנתאות נ' אברהם דוד).
כשאנו ממש רגע לפני יום הדין ראוי לזכור את העיקרון שהנחה את ר' יוחנן: אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" – שכאשר דנים ב"לפנים משורת הדין", אזי גם בורא עולם ינהג כך בבוא לדון את עם ישראל.
שנזכה כולנו, משפחותינו ובתינו יחד עם חיילינו וחטופינו הפצועים ועם ישראל כולו לשנה טובה ומתוקה ושמחה גדולה עד בלי די. ■
הכותב הינו בעל משרד עורכי דין בנתניה המתמחה במשפט המסחרי והוצאה לפועל.