"עופו מפה עכשיו!", הוא צרח מהמרפסת, "נמאס לי מהרעש והבלאגן שלכם. הסתלקו! לא רוצה לראות אתכם יותר". אנשי הקהילה היהודית בניס, עיר חוף יפהפייה בדרום
שנה חדשה בפתח ואני ניצב מול המראה ומסתכל לעצמי בעיניים. האם אני מרוצה ממה שאני רואה? האם זה האדם שדמיינתי שאהיה? האם זו האישיות שתמיד
1. זו לא פעם ראשונה שעם ישראל מגיע אל חג וליבו שותת דם. חווינו זאת אינספור פעמים לאורך היסטוריה כשמסלול חיינו התפתל בין פוגרום לגירוש ובין
זה קרה בשבוע השני של הטירונות. נכנסתי למקלחות וראיתי את בֵּרִי מתגלח בתער. עד אז, כל ניסיונותיי להיות נחמד אל הבחור הזה ולדובב אותו, נתקלו בקיר
אליקים ישב בספסל לפניי בישיבה, אבל מלבד מ'שבת שלום' נימוסי מעולם לא החלפנו מילה. אני תלמיד שיעור א' צעיר והוא אדם מבוגר, תושב השכונה, שהגיע
״הוא היה כליל השלמות בגאונות, בצדקות, ובהנהגה״. ״בעל מוח שלא היה כמותו מאה שנים״. ״היחיד בדורו ששלט בהלכה ובאגדה כאחת״. כך תיארו גדולי התורה בימיו
בני היקר. היום הגדול מתקרב. ביחד נעמיס על הרכב תיק ענק ונצא לעבר הישיבה בה תפתח דף חדש בחייך כתלמיד שיעור א'. ליבי מלא
היו לו כל הסיבות בעולם להרים ידיים ולהתייאש. בסך הכול בן שבע עשרה, נער יפה תואר ותמים שראשו מלא חלומות. אבל הסבל שנפל בחלקו היה
אין ילד שלא מכיר את הסיפור הזה והגננות חוזרות עליו כל שנה מחדש. אבל דווקא כשמתבוננים עליו במבט בוגר יותר, מתגלים רבדים נסתרים, עומקים ומסרים
איך לבכות על מה שלא חסר לך? איך להרגיש צער כשהחיים שלך נהדרים? הסיפור המזעזע של ג׳ק והחדר נותן פרספקטיבה ייחודית על האתגר הגדול של
