אהובים שלי, אתם מתחילים היום את החופש הגדול, איזה כיף לכם, אף על פי שבשנה וחצי האחרונות לא באמת למדתם. מאז שהקורונה הפציעה בחיינו ולמדתם

אני בדרך לביקור השבועי אצל הורי. ברדיו מתנגנת מוזיקה ישראלית משובחת. אני אוהבת את השקט הזה שיש לי עם עצמי בנסיעות. בתחנת האוטובוס, עומדת נערה

בכל יום, בשעת בין ערביים, אני יוצאת לצעידה היומית שלי. אני צועדת ארבעה ק”מ בכביש האחורי של המושב שלנו. אני גרה במושב “יונתן” ברמת הגולן,

ילדים רבים חווים מצוקה חברתית, מריבה גדולה, חרם, סיפור שמסתובב, פגיעות, עלבונות או תחושה של דחייה חברתית. כל ילד מתמודד עם בעיות חברתיות בצורה אחרת,

החיים שלנו הם מסע ארוך, מסע שיש בו לב ונשמה ואנשים ומשפחה וצער וכאב ושמחות והצלחות ומכשולים וגם הרבה טוב. אנחנו לומדים את הדרך שלב

עברו עלינו עשרה ימים של לחימה, בתוכם שבת וחג. ימים לא פשוטים שנדמו לי כנצח והחלישו אותי מעט פיזית ורגשית: צינון, כאב גרון וחולשה גדולה

בגיל 23 וקצת, הפכתי לראשונה לאימא. אני עדיין זוכרת את התרגשות הגדולה ברגע ההוא כשהפכתי להיות אימא, כשבעצמי עוד הרגשתי קצת ילדה. מהר מאוד התאהבתי