הרבה שנים לפני העלייה מרוסיה אמר הרב יוסף שלום אלישיב שהיא תהיה בגדר "ייתי ולא אחמיניה" (שיבוא המשיח, אבל שלא אראה אותו). מדוע? משום שהשאלות

שמעתי מהרב ישעיהו הדרי זצ״ל, ראש ישיבת הכותל, שכשרצה להסביר את ההפכים שבביטוי ׳העוז והענוה׳ סיפר את הסיפור הבא: ״כידוע, היה ה׳חזון איש׳ עניו בצורה

בהקשר למדור הייחודי ׳בדרך לכותל׳ שבעלון זה: פעם בכ״ט באייר שוחחתי על סוגייה במסכת קידושין עם מו״ר הרב ישראל לוריא, בעל ה׳נתיבי ישרון׳, חתן האדמו״ר

על מה שמטריד בחור ישיבה: בתקופה שלפני ה׳התנתקות׳ ישבתי בבית המדרש של ישיבת הכותל בסמיכות למקום הרב אביגדור נבנצל, ושמעתי בחור ששאלו: ״האם מותר לנסות

לפני כשלוש שנים התקשרתי לידיד שחגג יום הולדת 100, לאחל לו מזל טוב. שאלתי אותו על ההרגשה של חגיגת 100 בתוך הגבלות קורונה וסכנותיה. והוא

בצעירותי זכיתי ל׳שימוש תלמידי חכמים׳ אצל הגאון רבי ישראל יעקב פישר, שהיה ראב״ד העדה החרדית. פוסק גדול ובעל דעות עצמאיות, ללא שעבוד לעסקנים. היה לו

פגשתי זקנים מופלגים מחסידי ויז׳ניץ, שתיארו בפניי איך הייתה הנסיעה לאדמו״ר ממלאת מצברים לתקופה ארוכה, ובאיזו מסירות התאמצו יהודים לנסוע. אחד מהם, אריה ברקוביץ, מרמת

החזן יצחק אשל ז״ל היה המורה של חזנים רבים בארץ. כשבאתי לראשונה ללמוד אצלו ׳נוסח׳ (המנגינות המסורתיות הייחודיות לכל תפילה), הוא אמר לי לשיר את

מה לרב חיים דרוקמן הזקן ולצעירי תל-אביב? מסתבר שגם להם היה קשר איתו, וקשר עמוק. בתקופה שבה גם הרחוקים ביותר רוצים להעמיק את יהדותם וללמוד,

אצל הרב אברהם רמר זצ״ל זכיתי ללמוד כשהייתי בכיתה ח. אם היה משהו שנוא בעיניו, חוץ מזה שמישהו פנה אליו בתואר ״הרב״, זה היה השימוש