בפרשת שמיני מתרחש אחד מהרגעים הטראגיים והמטלטלים בתורה. ביום השמיני למילואים, כאשר העם כולו צופה בהתרגשות, מתרחשת טרגדיה. שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, נשרפים באש שיצאה מלפני ה'. לא רק כהנים היו, אלא דור ההמשך, הבטחה עתידית של קדושה וייחוד. ומהי התגובה של אביהם, הכהן הגדול? "וידום אהרון." אני מניחה שאמם, אלישבע, הגיבה אחרת.
מבחינה קלינית, תגובות לאבל אינן אחידות. אין שלב אחד נכון, ואין תגובה אחת ראויה. ספרות המחקר בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה מזהה מגוון רחב של תגובות; מהתפרצות רגשית, דרך הלם ובלבול, ועד קהות חושים ודממה מוחלטת. שתיקה, לעיתים, היא מנגנון הגנה. במצב שבו הנפש מוצפת ואין אפשרות לעבד את האירוע – הגוף שותק. לא כי אין כאב, אלא כי הכאב עולה על סף הסיבולת.
השתיקה של אהרון אינה רק סממן של הלם. היא עשויה לייצג תהליך רגשי עמוק של קבלה או לכל הפחות הפסקה זמנית של תהליך העיבוד. אנחנו רואים תופעה דומה אצל הורים שכולים ברגעי האובדן הראשונים. לעיתים ההורה נראה "מרוחק", "מכונס", "שקט מדי" – תגובה שלעיתים מתפרשת בטעות כחוסר רגש. אך בפועל, זוהי לעיתים תגובה ביולוגית-נפשית מוכרת למצב טראומטי: מערכת העצבים נכנסת ל"הקפאה", הפעלה של מנגנון הישרדותי שמונע קריסה מידית.
אהרון, כאדם בוגר, אחראי ציבור וכהן גדול – נדרש להמשיך לתפקד. אולי דווקא בשל כך מופעל בו אותו מנגנון של השקטה עצמית. הדממה היא דרך לבלום את גלי הרגש כדי לא להיבלע. כמו רופא בחדר טראומה שמולו ילד מת – ובלבו סערה, אך פניו שקטות, כי כעת אין לו רשות לבכות. הבכי יבוא אחר כך, אולי. או שלא.
השתיקה הזו אינה מבטלת את הכאב – היא עדות לו. והמשמעות הגדולה בפרשת שמיני היא בכך שהתורה עצמה נותנת מקום לשתיקה. היא אינה מצפה מהאדם להגיב "כראוי", או לדבר דברי אמונה. גם אהרון, הכהן הגדול, לא נדרש לומר "ברוך דיין האמת". הוא פשוט דומם. לא בגלל חוסר אמונה – אלא בגלל גודל השעה.
מנקודת מבט רפואית-רגשית, עלינו להכיר בכך שישנם מצבי קיצון שבהם האבל אינו מתפרץ החוצה אלא קופא פנימה. דממה יכולה להיות סימן לכאב עמוק לא פחות מהתפרצות בכי. על הרופאים, על המטפלים, ועל החברה כולה, להכיר בכך, לא למהר לפרש שתיקה כ"התמודדות טובה" או כחולשה. היא פשוט אחת מדרכי ההתמודדות.
השתיקה של אהרון לא נועדה ללמד אותנו להרכין ראש מול טרגדיה, אלא אולי להקשיב גם למה שלא נאמר. גם בזמננו, בין לוויות צבאיות ולילות של חרדה, בין חדרי לידה ובשורות קשות – לעיתים האדם פשוט שותק. ולפעמים דווקא שם נמצא עומק האמונה, גודל הכאב, ואולי זאת הדרך לריפוי. ■