כל מערכת בחירות מעלה לבורסת שמות המתמודדים, מועמדים חדשים אשר מבקשים לייצג את עם ישראל. ברור כי לשם כך הם יבחרו את הפלטפורמה הפוליטית הנוחה להם, אם במפלגות שורשיות או במפלגות אווירה. החל משנות ה-90 תופעה זו התעצמה ואנו עדים לפריחתן של מפלגות שמבקשות לתת בשורה כזו או אחרת לציבור, אך אורך חיי המדף שלהן הוא לכנסת אחת או שתיים. בסקירה קצרה ברשימת המפלגות שצצו חדשות לבקרים ניתן למצוא את מפלגות: “המרכז”, “הגמלאים”, “קדימה”, “התנועה”, “המחנה הציוני”, “כולנו” והחל מהשבוע גם את מפלגת “כחול לבן” ז”ל. המשותף לכל אותן מפלגות הוא הרצון של אנשיהם להוביל ולנסות לייצר פרדיגמה אחרת בישראל שלטענתם תהווה המפתח לניצחון בבחירות. ללא יוצא מן הכלל כל המפלגות הללו באו בקול תרועה, סיימו את מערכת הבחירות בקול ענות חלושה תוך ליקוק פצעיהן וכמובן עם חובות גדולים לרשם המפלגות. זה קורה לא כי האנשים שבהן לא היו טובים אלא בעיקר בגלל שהליכתם יחד היתה ללא כל מהות ממשית. כחול לבן היא הדוגמא הטובה לכך: מקבץ של אנשים טובים בעלי רקע שונה, שכל אחד מהם ביקש לעצמו מלוכה ואפילו לא מצא אתונות. אותן מפלגות אווירה הן לא משהו חדש. הן יקומו ויעלו כל הזמן מפני שהציבור מחפש בכל פעם משיח חדש. מערכות הבחירות האחרונות לא נסובו על ענייני מהות כמו ריבונות, שינוי מערכת המשפט והמלחמה בקורונה אלא על שאלה פרסונלית של ‘כן ביבי’ או ‘לא ביבי’. לא ככה בונים מדינה, והוכח שוב כי גם ככה לא בונים מפלגה או אלטרנטיבה שלטונית.
לקראת הבחירות הקרובות אנו עדים שוב ושוב למפלגות מעין אלה שקמו. מפלגות כאלה מבטיחות הרים וגבעות אבל בפועל אחרי מערכת בחירות או שתיים יעלמו כלא היו, משמע, לא התשתית הערכית לטובת ישראל היא החשובה אלא רק הפלטפורמה. אם כך, ראוי שהציבור בישראל, הן מימין והן משמאל, יבחר במפלגות שורשיות וערכיות ולא כאלה שיהיו אפיזודה חולפת. יחד עם זאת, יש פעמים שגם אותן מפלגות שורשיות, הופכות להיות אבן נגף כמו מפלגת העבודה. בכלל, עצוב לראות את התפוררות מחנה השמאל וההתביישות של חלקים ממנו להגדיר עצמו ככה. לא בכדי רוב המפלגות במחנה זה מעדיפות להגדיר עצמן “מפלגת מרכז”. בפועל, מאותה התמרכזות לא נשאר הרבה. התרסקות טוטאלית של המפלגה שהקימה את המדינה מעידה על כך. ראוי שלשני המחנות יהיו מועמדים ראויים שהרי: “אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ”. ברגע שמחנה השמאל לא מציב מועמד ראוי ובוחר לשים בראשו בובות על חוט שמצטלמות היטב, הרי שגם המחנה הלאומי נפגע מכך כי הוא לא ישים בראש סדר העדיפויות שלו את קידום ערכיו.
פרשת “שמות” שאנו נקרא השבת מתייחסת בדיוק לכך. כל 12 השבטים ירדו למצרים אך על הפסוק הראשון בפרשה מודגש כי כולם הם בני יעקב. הגורם המאחד, על אף השוני בין כל שבט לשבט הוא ההתקשרות הערכית רוחנית ליעקב אבינו, אל השורש, לא למשהו בר חלוף כמו התרבות המצרית אלא לחיבור עמוק עם ערכי הנצח. אולי זו תמצית מערכת הבחירות הקרובה שאנו עומדים בפתחה, הבחירה בערכי הנצח לבין הבחירה באידאולוגיות מתחלפות ומשתנות.
